התיקון

אני באמת אוהבת את השילוב של זין והפה שלי. בכל הטכניקות האפשריות. מנשקת, מלקקת, נושכת טיפה. יונקת, מוצצת, לוחכת. מעסה עם הלשון. מגרה עם השפתיים. העולם מצטמצם לנקודת חיבור אחת ואני מרוכזת במרווח הרטוב שבין חלל הפה שלי לבין האיבר המושט אלי. או נדחק בכוח. נדחק בכוח זה הרבה יותר טוב. ואם אפשר שהבלונדיני הארוך שלי אחוז היטב או ידיים בשני צידי הראש וכך כולי מוקדשת, מכולבת לתנועה המונוטונית המופלאה. כצפוי התנוחה המועדפת היא זו שנוטלת ממני כל אפשרות לתזוזה כשהגוף הגברי מעלי ואני מותחת צוואר לאחור על קצה המיטה ואם אםשר שתתכופף והחדירה תהיה מושלמת ותחפון לי את השדיים. מכורה להרגשה של העטרה על החיך, לשפתיים הנחרכות מהפמפום והפישוק. להתקרבות המצומצמת התובענית החונקת שבין איבר גברי וקנה הנשימה שלי. לתפישה המלאה של החלל כזו שלא מאפשרת כניסת אוויר ואז למילימטר הבא שמוצא דרכו פנימה ונוטל ממני גם את השליטה על הבליעה. ועכשיו ילדה טובה להוציא לשון וללקק את הביצים. הדמעות זולגות ממני בלי שליטה הרוק נוזל ממני ועלי, לוקחת אוויר ושוב צוללת. יכולה ככה שעות עד שהלסת כואבת עד שכואב לחייך ואז הזרם החם שצולף לי בגרון אני לא בולעת קודם מראה לך בחיוך כאילו קיבלתי פרס, ואז. הטעם. שלך. בוא. 

לא. גרון עמוק זה לא משפיל. ממתקים לילדות גדולות. 

אולי מישהו אחד היה רואה את הסדק שבחומת ה״הכל בסדר״ המזויפת שלי. הכל לא בסדר. 

הרגעים האלה על הגבול הבלתי נראה בין ערות לשינה. זר לא יבין את העייפות הזו. את הגוף הקרוע שמבקש להתמסר ומולו הראש עוד עובד על 200 קמ׳ש, משחזר תרחישים, מציף התמודדויות. היי, זה קצת כמו בבדסמ. 

פעמים שהרגעים האלה מטביעים אותי. שהגוף מתחנן: תעזבי כבר, תשחררי, תני לשקוע. והראש רץ במחשבות על אבדן על עצמי וכל הכאבים נאספים לתוך דמעות שקופות ודמומות. בסוף הגוף מנצח. 

היום, עם הקול שלך שמלווה אותי אל תוך הצלילה הזו. אתה מדבר לי באוזן אפילו לא דיברנו סקס ואני מדמיינת את החם הגדול העוטף הזה שלך מאחוריי האגן שלי מתחכך לעומתך ומרגיש אותך מתלהט למגעי יד אחת צובטת פטמה והשניה מצמצמת את קנה הנשימה בדיוק למינימום שדרוש והגוף שלי דורש עוד מהקסם הזה ובמקביל הוא מנסה להיאבק באפיסת הכוחות, ובראש סרטים סוטים ומתוקים על אהבה אחרת והאגן מתחכך במיטה לדמיין כאילו. הקול שלך מלווה אותי אל הרגע הזה שבו הגוף מנצח. רפויה ומורעבת. אישקוסם. 

אנשים מדברים ואני שומעת רק אדי דברים כמו מתוך בועה של זמן או של מקום. מתפקסת לכמה רגעים ושוב צוללת אל תוך הים שמקיף אותי. והוא אינסופי וקר ויש בו לילה ותמנוני ענק וצלופחים שטים בו. חגים סביבי. אני שחיינית טובה אז אני לא טובעת אבל אני גם לא ממש חיה. שחיית כלבה? אולי אני כלבה של מישהו. 

ודווקא היו לי כמה ימים השבוע של שמש חול זהוב ונעים על איזה אי שאת שמו אני כבר לא זוכרת רק טעם הרוח שם עוד מדגדגת לי את הלשון. והיה שם איש. אי מופלא. אישקוסם. שמשה אותי מהמים ויש לו עינים וחיוך וידים גדולות וחמות שעשו לי לרטוט מבפנים והוא חיבק אותי לרגע והייתי עטופה בו וברגע הזה שכחתי שאני בעצם טובעת. 

ואחרי ששוכחים. הים הרבה יותר קר. והחושך יותר סמיך. והקולות נשמעים בליל רחוק של משהו שהוא לא אני. אנשים שעולמם שלם. אני סדוקה. ואני מפחדת שגם הוא מאותם אנשים, שעולמם שלם ושהוא יבהל כשיבחין בסדקים ואולי הוא כבר ראה אותם כי הייתי מוטלת ערומה לפניו. 

היתה פעם אני שלפני הים הזה? אני כבר לא זוכרת או איפה מוצאים אותה. אותו. אותי. איפה מוצאים אותי. 

א. יום רע. יום על סף בכי. ברגע סתמי שבין ערות לחלום אחרי שפרקתי את עצמי על הפלסטיק של פורנו עם דמעות שקטות. שניה לפני שאני נותנת לעצמי לשקוע אל כמה דקות של ניתוק בשינה. חלמתי בהקיץ את עצמי קורסת. קורסת בחיים האמיתיים. קורסת אל תוך ימים של שינה וחוסר תפקוד. מטלפנת לעבודה ומוסרת שאני לא מגיעה כי אני בהתמוטטות עצבים. מספרת למשפחה, לחברים. סופגת מבטים ומרחק והיסוס ובדידות. 

זה לא יכול להיות יותר בודד ממה שאני עכשיו. 

וכל הזמן הזה הייתי לבד. כל יום מחדש. 

ב. דברים שקורים לי לראשונה. דברים שכבר לא חשבתי שיקרו. שלא חיכיתי שיקרו. וזה נפלא ומפחיד בו זמנית. יש משהו בי שעוצר ומהסס ומסרב לתת לזה לגדול למלוא הזוהר של זה. ויש בי קול שלוחש: סוף סוף טוב לך. עופי על זה. 

ג. ויחד עם כל הקסם הזה, שמגולם בתוך גבר נהדר ומסקרן. אני מגלה שרק אני אוכל לרפא את עצמי. והאם אני מוכנה לבטוח בעצמי. 

ושוב הפחד

והמפלצת שמתגוררת לי בקרקעית הבטן

זו שמאגרפת אותי מבפנים ומשתקת אותי

והפחד

ופורנו

ודמעות שניה אחרי כשהכל עדיין בוער 

וכל הזמן הזה. הייתי לבד. כל יום מחדש. 

זה געגוע. געגוע לעצמי שלפני המפלצת ולפני הפחד. לפני שידעתי שיש בעולם גם משהו אחר. אהבה אחרת. אני אחרת. והפחד. ולבד. 

ללכת צעד ואז לעצור

לקחת נשימה ואז להביט לאחור. 

לנסוק ואז להתרסק ולצנוח

לחייך. ואחר כך כל כך לצרוח. 

להרגיש קרוב ואז פתאום להתרחק

לרצות נורא את הכל. בלי להתחרט. 

להתגעגע. ואז. לרצות לשכוח. 

לרכך קצוות חותכים ופינות דוקרות 

ואז לחתוך שוב את עצמי בסכין הזאת. 

בית שהוא כלוב כלוב שהוא בית. 

ושורה משיר רצה לי ב repeat בראש

וכל הזמן הזה אני הייתי לבד. כל יום מחדש. 

זו המלחמה על עצמי. אף אחד לא יוכל להילחם אותה במקומי. 

אתה מסמס לי שאתה בפאב עם החברים ושאתה כבר קצת שיכור. אני שומעת את הטון הטיפה-שתוי ומשוחרר שלך. אני כבר רוצה לשמוע איך היה ומה סיפרת שם בחסות החושך והאלכוהול. 

והמחשבות שלי טסות. בחיים אחרים להיות שם איתך. עם קולר ושרשרת. שתציג אותי בפני כולם. מה תגיד, בטון הטיפה-שתוי משוחרר? תכירו, הזונה? הצעצוע? אני אהיה לבושה ונילי וכשתרצה תרים לי את השמלה ותכניס אצבעות. תראה לכולם את הכוס שאתה מזיין?  או תוריד אותי למצוץ לך כשאתה עם הויסקי והחברים. והכל יהיה רגיל כזה. קצת מתחשק לי שתשוויץ בי. מתחשק לי לשמוע את השינוי בגוון הקול שלך כשאתה באמצע משפט ואני מחלצת לשון ללקק לך את הביצים כשכל הזין שלך כבר בתוך הפה. 

פעם ראיתי זוג שולט ונשלטת והיא היתה לו כמו תכשיט. כמה שזה היה יפה. והוא התעלל וצבט וחדר וכל זה היה כמו יהלום שלו. רוצה להיות לך כתר. 

מחשבות על פומביות. מחשבות עליך. 

הוא אומר שאני עוצרת נשימה. אני אומרת שאני עוצרת, עוצמת עינים, ולומדת לנשום. אישקוסם. 

בלי לפחד

בלי להשוויץ

בלי להגדיר

בלי להרוס

בלי לאבד. 

רק ככה. כמו שאתה. כמו שאני. 

לא האמנתי שאוכל להרגיש ככה אי פעם. 

אחרי משמרת. לפעמים אני מגיעה רק בקושי הביתה הגוף רוצה מיטה וחושך ושקט. מקלחת.  יש לי מין טקס כזה- אני פושטת בגדים מול הראי כמו מקלפת מעלי את עומס השעות שחלפו ונכנסת למיטה ערומה ומתמסרת לסדינים. הגוף מצטמרר בנסיון אחרון לאחוז בחיים לפני שאני שוקעת. לפעמים אני ממש חייבת לגמור לפני. ואז הגוף קורס. אל תוך ניתוק מוחלט. כמו לישון בקבר, או ברחם. 

אני צוללת לתוך שינה ויודעת שבעוד כמה שעות תגיע. לבקשתך אלך לישון עם הזנב היפהפה שלי. ורק איתו. אשאיר לך מפתח מתחת לשטיחון הרגליים. אולי תכנס בשקט ותסתכל עלי ישנה. אני יפה לך? אני מדמיינת להתעורר למגע חבלים נכרכים על פרקי ידי. הלומת עייפות ושינה וימים הפוכים של 24 שעות אדרנלין. הגוף מנסה להתפנק עוד רגע אבל לתוכי חודרת תודעת החבלים, הכרה שאני עקודה. לך. יתכן שבתגובה בלתי נשלטת מהירה אנסה להתנגד אבל לא באמת. ההתרככות שלי אל תוך החבלים, ההתמסרות שלי אליהם היא מושלמת מתוך ענן מעורפל שעל הגבול שבין ערות לשינה. אתה תקרע ממני את השמיכות הגוף מצטמרר ויצנטף בנסיון להשיג את רחמיך ידים גדולות וחמות יצליפו ויחפנו ויעסו וישסו ויצבטו ויגעו ויחדרו. אין פה שום מקום לרחמים. רק לידים חמות שיחדרו אותי במיטה הסתורה מתוך רגעי שלמות ושקט עקודה ונתונה לך ואני לא אדע אם חלום הוא, או מציאות.