אנשים מדברים ואני שומעת רק אדי דברים כמו מתוך בועה של זמן או של מקום. מתפקסת לכמה רגעים ושוב צוללת אל תוך הים שמקיף אותי. והוא אינסופי וקר ויש בו לילה ותמנוני ענק וצלופחים שטים בו. חגים סביבי. אני שחיינית טובה אז אני לא טובעת אבל אני גם לא ממש חיה. שחיית כלבה? אולי אני כלבה של מישהו.
ודווקא היו לי כמה ימים השבוע של שמש חול זהוב ונעים על איזה אי שאת שמו אני כבר לא זוכרת רק טעם הרוח שם עוד מדגדגת לי את הלשון. והיה שם איש. אי מופלא. אישקוסם. שמשה אותי מהמים ויש לו עינים וחיוך וידים גדולות וחמות שעשו לי לרטוט מבפנים והוא חיבק אותי לרגע והייתי עטופה בו וברגע הזה שכחתי שאני בעצם טובעת.
ואחרי ששוכחים. הים הרבה יותר קר. והחושך יותר סמיך. והקולות נשמעים בליל רחוק של משהו שהוא לא אני. אנשים שעולמם שלם. אני סדוקה. ואני מפחדת שגם הוא מאותם אנשים, שעולמם שלם ושהוא יבהל כשיבחין בסדקים ואולי הוא כבר ראה אותם כי הייתי מוטלת ערומה לפניו.
היתה פעם אני שלפני הים הזה? אני כבר לא זוכרת או איפה מוצאים אותה. אותו. אותי. איפה מוצאים אותי.
