התיקון

אני רוצה להיות מולכת, להיגרר. אני רוצה על ארבע כמו חיה, נמשכת מהשיער או מאנקול בחור התחת ההדוק שלי שהוא כולו שלך. תוליך אותי ככה, עם גאג בפה נוטפת רוק ונוהמת. לא צריך ממש ערומה, אני מעדיפה שהשתן שלך ייספג לי בגופיה דקיקה שקופה כזו. אני מתלבטת אם לבקש שתקשור לי את הידיים מאחורה או שעדיף שאוכל להחזיק בעמודי רגלייך בעדינות. איך תדבר אלי? אני מנסה לדמיין את הקול שלך רגע לפני. את המילים וגם את הטון. את הצבע של הקול ואת איך שהקול שלך ירטוט בי. אני מדמיינת שאלו יהיו מילים קרובות כמו זונה או חור יפה שלי. גם חור מושלם יהיה מתאים. אלו המילים הקרובות שלי. מילים שמופקות בקול לואט משפתיים שנישקו אותי לפני רגע ברוך בוקעות מגרון מתפקע מקרבה ועונג ונוגעות בגוף שלי המשתוקק הכמהה. המבטים שלנו יפגשו ואני יודעת שבתוך כל זה המבט שלך יהיה שואל. שואל: את עדיין בסדר. את עדיין פה ואיתי. והמבט שלי יהיה משיב: אני פה. ואיתך. ורוצה. ואותך. וככה. כל המילים האלו יאמרו בלי קול, ככה כשהשערות שלי אחוזות בידך הראש מוטה למעלה והפה מעט פעור. אם תיתן לי כמה סטירות זה יהיה אז מושלם. או תצבוט לי את הפטמות חזק וכואב כמו שאתה עושה. או גם וגם.
אני רוצה להסתכל עליך תוך כדי. ואחרי שאהיה מעוטרת ומסומנת בך, אחרי שתשתין על הפנים שלי זה ינזל לי מהסנטר על הבלונד הזה הארוך על הגופיה וככה זה יטפטף לי על הגוף. כל היופי הזה. וברגע שאחרי ההכתרה הזו, אחרי הזהב הזה נהיה קרובים ושקטים מאוד ותבוא אלי עדין ונוגע ואני יודעת שאז שוב תבדוק עם העינים שאני פה ואיתך ואני מלכה מוכתרת בזהב שלך. ברגע שאחרי השתן כבר יהיה מיותר ונרצה להתרחק ממנו או להתרחץ ממנו ואז תביא את הסכין שאני לא מפחדת ממנה בידים שלך ותחתוך ממני את הגופיה הספוגה צמוד וקרוב לגוף חזה עולה ויורד מול היד שלך עם הסכין ותרים אותי ואז כמו גורה או תינוקת תסבן אותי לאט ונוגע בסבון עם ריח נעים תחפוף לי את הבלונד הארוך במים חמים תחזיק אותי קרוב אל הגוף הגברי החם והגדול שלך תעביר ידיים על כל המקומות שבוערים בי אליך תנשק לאט את הצוואר תנשוך ותסמן אותי בך שיהיה לי מזכרת כאילו שאםשר לשכוח ותיתן לי קצת להינמס אצלך בידיים קצת להתפרק קצת לשכוח קצת לנשום.
לא. אני לא חושבת שגולדן שאואר זה משפיל. אישקוסם.

חמש דקות באמצע היום. שיחת טלפון תמימה וונילית. 

כמו תמונת תלת מימד שכשמסתכלים שוב רואים עוד פרט. כך אני מגלה לאט את כל היופי. וגם אם זה יכאב, אני לוקחת את הסיכון. 

באוטו הורדתי בגדים ולבשתי ביריות. החלפתי לעקבים שחורים ושמתי מעיל. הוויז ממטיר לי הוראות איך להגיע אליך. 

לא הייתי בכיכר הבימה כבר שנים, השתנה פה כל כך. הבלונד הארוך שלי פזור וכובע שמשדר סקס אפיל. ברגליים רועדות וערום מתחת אני מטפסת במדרגות, תוהה אם אלה שיורדים מולי רואים את הערום שלי בזווית המעיל שנפתח. לא אכפת לי אני רוצה אליך. אני עולה לכיכר ומנסה להבין איפה אתה. מתחילה ללכת, מסנוורת אפילו שבעצם חושך. כמה צעדים ואני רואה בחושך איפה אתה יושב. הרגעים האלה שאני רואה אותך ואתה עוד לא רואה אותי. שאני הולכת אליך ונדמה לי שכל הכיכר יודעת ורואה והד העקבים שלי נשמע ברקע. 

כשאני כבר ממש קרובה אתה מזהה אותי. עם המעיל והכובע והפזור. אחר כך במעלית הקטנה אני אפתח את המעיל להראות לך מה יש מתחת. או מה אין. היד שלך נשלחת במהירות אל בין הרגליים שלי ואני מתמסרת אליך. 

כל הלילה ההוא עשינו אהבה. כואבת, עדינה, אגרסיבית, מופלאה. כמה יפים היינו במראה כל הלילה. אתה עושה אותי יפה. ועושה אותי גומרת. ושוכחת. אישקוסם.

אתמול ביטלתי את ההתראות מהאפליקציה ששולחת לי אותות חיים ממך. אולי ככה מוציאים סכין שנעוצה כבר המון זמן. 

ואז בנהיגה בלילה נזכרתי שממש תיכף אנחנו חוגגים שנתיים לסבב הנוכחי. שנתיים מאז שהחזרתי אותך לחיי. שנתיים מוצפות בכאב ובלבול, כל כך מוצפות שהיה קשה לנשום. 

היו כמה שעות אתמול שלא חשבתי עליך. כמה שעות רצופות. באותה נהיגה לילית ניסיתי לחשוב כמה זמן עבר מאז חשבתי עליך לאחרונה ושום דבר לא קפץ לי לראש. 

אתה שואל אם אני כועסת. אולי כועסת לא מילה נכונה כי אתה יודע שאני לא יודעת לכעוס. רק על עצמי. וגם היתה תקופה שכעסתי עליך, פעם, בסבב הקודם. אני לא כועסת אבל אני חושבת שאולי נהגת בי שלא כשורה. שנשארת בחיי כשזה היה כל כך כואב. שהבאת אותי לקצה התהום בלי שבאמת אתה יכול להיות שם לידי להשגיח שאני לא מתרסקת. והתרסקתי. אלפי פעמים ביום. ושוב. ושוב. 

ואין לי זכות לכעוס שהלכת. ואולי מוטב לי שכך. 

שהחיים האלה פשוט בלתי נסבלים. הכל מצלצל לי באוזניים והגרון שלי נחנק. והבדידות. 

ועכשיו כשהשדים שלי שוב מזנקים בטופרים שלופים. אני פחות נזקקת לך. ובשביל הקרב הזה יש לי עכשיו רק את עצמי. ובדיוק ככה. 

השדים עדיין כאן. רק אתה לא. לא כל דבר הוא בר השוואה. 

חלפו 26 שעות מאז שראיתי מיטה. וכרית. באור הבוקר הבהיר השמש מולי מסנוורת וצדודית האיש שפוסע מולי נדמית לי כצדודיתך. הלב מתכווץ בתגובה מיידית ושוב הצורב הזה. ברחוב ליד הדירה בה היינו יחד פעם אחרונה איומה אחרי שנקרש הדם ממני. איך זה דוקא היום אני כבר שנים לא מסתובבת בשכונה הזו. בימים ההם בזמן הזה. 

ועולה בי דמותו של האישקוסם. שחיכה לי בחושך ואני אליו עם ביריות ומעיל וכלום עוד. שבמבטו ובצחוק שאחרי שהוא שופך עלי את הזרע שלו, הוא לוחש לי: את פה ועכשיו ולידי. ויפה בדיוק ככה. אני יפה? ובדיוק ככה. הוא מחלץ ממני עורות קודמים מיותרים. 

האם אני יכולה לחיות מחלומות אפורים? 

גם לשלוף סכין נעוצה זה מדמם. 

לכאב הזה שצרב אותי מבפנים כבר התרגלתי

עכשיו. צריכה להתרגל לעונג. פשוט, ממכר. 

גם חלומות יש בכל מיני סוגים. 

אני ממלאה מים קרים בבקבוק מאתמול שעוד נשאר בו טיפת ג׳ין אנד טוניק. כמו רמז או סוד. יש גם רמז או אולי סוד, בכאב המתוק שעובר בי כזרם בכל תזוזה של החזיה כנגד השדיים המסומנים. 

אני לומדת שיש סוגים של אהבה. ויש סוגים של גמירות. ושל כאבים. ומחירים.

וסוגים של קסם. 

חמש עשרה שנים מאז אותו דימום שחצה את חיי.  מחר אחגוג את יום אי ההולדת עם הקוסם שכבש אותי. בעונג וכאב. חייך עדיין דוקרים אותי. אבל פחות. זה עדיין מדמם בי. אבל פחות. בימים ההם בזמן הזה קסמים מהלכים ותמונות נצרבות. אני רוצה לנסות לזכור את היום הזה של עכשיו. פאקינג חמש עשרה שנים. מזל טוב לנו. לחייך, נצח. כבר פחות שלך.