ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התיקון

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 11:06

לרגע היא נעלמת בתוכו. היא אפילו לא מחבקת אותו בהתחלה, רק נצמדת אליו ונותנת לעצמה להיות מוקפת. להיות מקבלת. להיות נושמת. היא טומנת את הראש בפרווה החמה שלו ומקשיבה בשקט לקולות היער, ולקולות הלב. זה לוקח כמה רגעים והלב שלה פועם יחד איתו. היא מנסה להקיף אותו בידיה אבל זה חסר סיכוי. כשהיא נאחזת בו ככה, משהו בחיית הפרא שבו נמס. לרגע הוא כבר לא רוצה לטרוף את פיסת הבשר הבהירה והחלקה הזו. לרגע הוא רוצה להגן עליה מכל מה שטורף אותה.  

ברגעים האלה של חיבור, גם האישה נהיית חיה. הנשימות שלה נהיות כבדות וצריכות. בדחף חייתי היא דוחקת את האגן שלה ומתחככת בו. בחוסר הפרופורציות ביניהם, היא יודעת שגם היא יכולה להיות טורפת. שהגוף שלה הקטן והחלק הזה, יכול להפיל את הדוב הגדול המופלא בלי קרב. נתלית עליו היא כורכת רגליה סביבו. כמו חלקי פאזל כל קמר בה מתחבר לקפל שלו. מבט ארוך לתוך העינים הבהירות והחכמות שלו, לרגע היא רואה בהם משהו אחר. מישהו אחר. 

הדוב תובע רעבונו ודורש אותה. על הקרקע יחזיק את ידיה מעל ראשה ויבעל אותה בכוח. יבעל כי יותר מהצורך של הגוף, זו הכרזת בעלות. בכל דחיפה של האגן שלו בתוכה הוא אומר בלי קול. את שלי. והאישה עונה לו ברגליה המפושקות אליו, בגופה המתאווה, בחום וברטיבות שמחכה לו, עונה לו, שלך. 

כשלרגע הדוב מתמכר למגע היא הופכת אותו ו נשכבת מעליו. כמה יפה הדוב שלה ככה על אדמת היער טרום שחר. היא מציירת מתארי פניו וגופו באצבע אחת. הדוב מופתע ומסתכל בה בשקט. באופן שבו היא מתפעלת ממנו. באופן שבו היא משרטטת לה אותו, נסיון לצרוב בזכרון את הרגע. 

היא תטפס עליו ברגליים מפושקות ותתבע תשוקתו לתוכה. היא נאחזת בו בפרווה החמה ורוכבת עליו והעינים שלה מביטות בו. הדוב פוער עינים להביט על הקצב שהגוף שלה מתנועע ואיך שהאישה הקטנה הזו כובשת אותו. הקצב מתגבר והיא מתקרבת לשיאה. הגב שלה מתקמר והידים שלה נשלחות לאחור לחפון את אבריו. העינים שלה נעצמות השפתיים נפשקות והיא שוכחת את הזמן והמקום ואפילו את הדוב היא שוכחת. הדוב ינעץ בה ציפורניים ארוכות ויסמן בה פסים ארוכים של רגש, רגש אדום ובוהק כזה מהכתפיים אל הגב ועד האגן והרגליים. האישה לא נבהלת רק נאנקת ומוסרת עצמה לו. 

בשבריר הרגע הבא היא תהיה מוטלת עליו פעורה ומתנשפת. הדוב תמהה על החיה המוזרה הזו שלא מגיעה לפורקן, והוא מוכן לחכות לה עד שזה יבקע ממנה. הוא יעביר אצבעות על הסימנים הלוהטים שנחרטו בה ויקרב אותה אליו. היא תניח אצבעות על השפתיים שלו ואחר תניח שם גם נשיקה. היא יודעת שהוא יחכה לה. היא יודעת שהיא תיתן לו. 

לפני 6 שנים. 12 בינואר 2018 בשעה 3:14

אישה בקרחת של יער. היא מרגישה שהיא קטנה אז נקרא לה הקטנה. אור של טרום שחר שמלה לבנה דקיקה מרפרפת על גופה. יש לה כתפיים משורטטות ויפות וזרועות חזקות. הצוואר ארוך ודקיק, כזה שאפשר כמעט להקיף ביד אחת. והידיים שלה קטנות, כמעט ידי ילדה, אלמלא השנים שמצויירות עליהן בקווים עדינים. 

החזה שלה קטן, כזה שאפשר לחפון בכף יד. צינת טרום שחר מדגדגת לה את השדיים. היא מצטמררת. 

יש לה מתניים קטנות ועל הבטן השרירית אפשר לקרוא את החיים שהיא הביאה. היא אפילו לא טרחה ללבוש תחתונים סביב האגן העגלגל שלה. פשוט כי אין לה צורך הכיסויים האלה מולו. 

העשבים מלטפים לה את כפות הרגליים והזרדים דוקרים וזה נעים לה. השיער שלה בהיר וארוך ובהירות גם העינים. והמבט שלה גם הוא בהיר. בהיר ומופתע. ומחייך. 

היא מחייכת כי היא רואה את הדוב. הדוב הזה שעומד שם בצד האפל של הקרחת. גוף גדול זכרי ומפואר. כתפיים ענקיות או כך הן נדמות לה. זרועות חזקות וכפות ידיים גדולות בדיוק כמו שהיא אוהבת. עינים בהירות שמבטן טוב, וניצוץ של פרא מבליח בהן.  היא נעמדת במרחק בטוח ממנו ומישירה מבט אל חיית הפרא הזו. חיית הפרא שלה. משהו בגוף שלה נדרך או יותר נכון לומר-מזדקר.  הלב שלה יוצא אליו. אל גופו, אל קרבתו, אל פעימותיו. אל האופן שבו הוא אוחז בה ומעביר את הציפורניים שלו בעדינות מושלמת על החזה שלה. אל ההרגשה הזו שהיא בגופה, בקרבתה, בפעימותיה מעירה בו את חיית הפרא. 

אישה קטנה בקרחת יער טרום שחר מישירה מבט אל חיית הפרא הרעבה. המבט של האישה הוא חייתי. ראשוני. ולרגע גם האישה היא חיית פרא רעבה. הוא מחזיר לה את אותו המבט ומזמין אותה אליו. היא מתקרבת והלב שלה רץ באלפי פעימות וקולות ומתחשק לה לכרוע וליילל כמו זאבה. אבל ליד הדוב צריך להיזהר. היא סובבת סביבו מספיק קרוב כדי לנשום את הריח שלו אבל מסםיק רחוק בשביל לא לגעת. ברגע של חולשה כשהוא בגבו אליה היא מושיטה ידה הקטנה לגעת בו, רק לרגע. הוא מסובב ראשו וגוער בה בנהמה וסוטר לפניה. לחיה מאדימה. הלב שבין רגליה מתכווץ מעונג. 

פנים אל פנים. קרוב שאפשר להרגיש את הבל הפה. לנשום את אותו אוויר. זמן אוויר. הוא מסיר כתפייה של שמלה מהכתף. היא נרעדת. כתפיה שניה מוסרת  והשמלה נושרת בדממה. היא שלו. אישה-של-דוב. הדוב חושף שינים ומגרגר בתאווה והאישה מושיטה יד אל לחי. החזה שלה עולה ויורד בהתפעמות אל מולו והיא רוצה שייקח אותה אליו. זמן רב היא חיכתה לרגע שבו יתאחדו והנה עוד רגע הם פועמים יחד. 

תוך שניות הכל מתערבב. גוף נכרך בגוף ידיים מושטות גוף נשרט נדרך נפתח. אישה נלקחת דוב מתמסר. פעימות הולמות זו בזו במחול אינסופי של תשוקה שכבר לא ניתן לאצור וזה עוטף אותם כמו קסם. הקטנה של הקוסם. 

 

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 20:41

(רביעי להיום, ודי) 

נסיון להבין את הצורך להגדיר. זה מגרד לי כבר כמה ימים מן גירוד פנימי כזה. מהו הצורך למסגר אותי, אותך. אותי אליך. 

אולי זה הצורך להלך על קרקע בטוחה, מאוזנת. מעולם לא הייתי free spirit. פחדנות קטנה. לא לעזוב ידיים לפני שאני יודעת שיש מישהו שיתפוס מהצד השני. כאילו, להיות מוכנה לספוג רעידת אדמה אבל לדעת מראש שהיא תיגמר או שהיא לא תחריב. את הלב. ואת הבית. (מעניין שכתבתי על קרקע ועל רעידת אדמה. לא בכוונה. אני ארצית).

או הצורך בהדדיות. והאם הייתי יכולה גם בלעדיה. ככה נקי רק אני, בלי קול שעונה מולי. האם אני יכולה להגיד: אני רוצה, בלי שאדע שיגידו לי חזרה: רוצה, גם. לקחת סיכון ולקפוץ בעינים עצומות לרווחה.

אני שיפוטית הערב (כתמיד). אולי תקבלי את זה שהצורך להגדיר הוא סימן טוב ולא סימן רע? זה סימן שקרוב. ונעים. ורוצה. ועוד. ויותר. ושוב. ושקט. ובטוח. ו

נושמת   עמוק   ולאט ו

סוף   סוף   לא   כואב.

ויש קול שאומר בי- בלי הגדרות. ציור בקווים שחורגים מכל מסגרת שאי פעם ראית. תני לזה עוד טיפה לרעוד בך. לא צריך עדיין לשים בתוך קופסא, שלא יידהה בתוכה הקסם. תני לגלים האלה לזרום בתוכך ותפסיקי לחשוב על יבשה. תני לעצמך ללכת בשבילים הבלתי בטוחים על הקרקע הבלתי יציבה (ארצית, אמרנו?) לב פועם וגוף כמהה זה בהחלט מספיק לעכשיו.

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 18:50

הוא שולח לי תמונה. קצת מטושטשת. אני בוהה בה ונזכרת בכל הפינות האהובות והזוויות הנסתרות שעושות לו עונג כמו מפת דרכים סודית שאני משרטטת על הגוף הזה באצבעות-ציפורניים-לשון-שפתיים. הדרך ממני אליו ובחזרה. אולי קוראים לזה געגוע. 

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 15:29

הוא אומר שאני יפה

ובמראה אני רואה אחרת

זה לא אתה

זה פשוט הזכוכית ממנה נשקפים אלי חיי

חודש של צעדים אליך, מהוססים

מליון צעדים למטה ברגע 

זה למטה או אחורה?

הדמעות הן סתם דוגמא לזכוכית

שממנה נשקפים אלי חיי. 

 

לפני 6 שנים. 10 בינואר 2018 בשעה 14:54

אני הולכת ברחובות האחוריים של חיי

ונושאת איזה שקר

מקומות שהיו בי פעם ואני עכשיו אחרת

ומה יהיה אם אפגוש אותך עכשיו 

אף אחד לא יציל אותי

ואולי כל הבדסמ הזה הוא רק תירוץ 

נסיון להינצל 

 

 

 

 

כשחום גופך בי 

אוחז בי ומתרגש

לוהט בי ומתפתל

הכאב הזה

מכה בי עוד 

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 23:23

אני. מתפעלת מרוחב הלב שלך. כמה אהבה אתה יכול לאצור בתוך הגוף הזה שלך. אהבה בכל מיני גדלים וצורות וצבעים וקולות. כל  צבעי הקשת בך, בכנות, בחיות ובתשוקה. וזה, שתדע לך, זה קסם. וזה מפעים ויפה כל כך. ואם רק הייתי יכולה גם ככה. ברוחב הלב. (אצלי מרגיש כאילו רק התהומות רחבים. רחבים נורא). 

 

 

אה, אני מתפעלת מעוד כמה דברים רחבים שלך. 

לפני 6 שנים. 8 בינואר 2018 בשעה 7:26

גורה צריכה שיהיה לה קצה של געגוע. צעצוע מבקש לדעת מתי שוב יתחיל המשחק. 

ונכון שהחיים. ועוד איזה חיים. ובקצה שלהם מתחיל הגעגוע. והוא שקט ויציב ולא כואב ומדגדג ועושה בי גלים. 

 

 

היית בדרך אלי ואני בלב העיר ההומה והגשם השוטף נכנסת לשירותים אנונימיים  מוציאה עפרון אדום אדום וכותבת את השם שלך מעל לתחתונים הקטנטנים שהכנתי לכבודך. קליק תמונה וsend. אחר כך, כשהנפת אותי באוויר כמו שאני כל כך אוהבת ושונאת וזרקת אותי על המיטה, עשיתי דבר שמעולם לא (פעם אעשה רשימה של כל מה שמעולם לא ואיתך כן). בחיוך ממזרי פתחתי לאט ובתשומת לב חגורה ואז כפתור ועוד אבזם פנימי כזה ואז רוכסן ואז להראות לך. את איך שהשם שלך נראה על הגוף שלי, שם מעל התחתון הקטנטן (הנה, גם זה מעולם לא). בגוף היתה התרגשות אחרת ובעינים ניצוץ של אולי אפשר לקרוא לזה התפעמות. ליקקת אותי ארוכות כאילו זה אותיות מדבש ואתה דוב. יש דברים יותר טובים מדבש. 

לפני 6 שנים. 7 בינואר 2018 בשעה 6:43

שלא תטעו. אחרי כל הזמן שלוקח לי לנשום אותו מצונפת בתוך החיבוק, מקשיבה להבטחה שבוקעת לו מבית החזה ועונה לה בהבטחה משלי. יש שביב שניה שבו כאילו במטה קסם, האגן שלי נצמד לשלו ואני כבר יכולה להרגיש את ההבטחה הבאה שמתעוררת אלי משם. ואני עונה לה בהבטחה מורעבת משלי. מטה קסם כבר אמרתי?... 

לפני 6 שנים. 6 בינואר 2018 בשעה 19:07

הוא כתב לי משהו על ההתמסרות שלי לחיבוק וזה דייק בי מהות. והעלה בי שאלה. מה החיבוק הזה בשבילך. כי בשבילי החיבוק הזה שלך הוא קרקע יציבה שממנה אני יכולה לנבוט או לבקוע. לנסוק. להמריא. ושעליה אני יכולה ליפול ולהתרסק בלי לפחד. ולטעות. שבה אני יכולה לרעוד ולהתפרק. נקודה שמאפסת ואוספת אותי אלי, אליך. מין ריק כזה שמכיל עולם שלם. מקום לצאת ממנו ולחזור אליו. התחלה וסוף. בגוף זה הכי מהודק ואסוף, אבל בלב זה הרגע שנותן לי את היכולת והצורך והרצון להיפתח אליך גוף ונפש ולתת לך את הכל. והסבלנות שבה אתה מחבק, ורוחב הלב שלך, איך שאתה מחכה לי עד שאני נרגעת ונושמת אותך, זה מה שעושה את כל הקסם הזה לאפשרי. 
בין פעימה לפעימה, אתה מרגיש את זה שם כשאתה עוטף אותי, חיבוקדב שכמוך?