התיקון

בעולם שלי השמש עכשיו טובלת בים. ובעולם שלך? כמו יצור נטול מכסה זימים, אני עומדת מול הגלים ונותנת לאויר הננשף מהים לעבור בי. הקצף מתיז לי על הפנים והלשון לוקקת את המלח מהשפתיים. 

אני מכורה לגעגוע. להיעדר. ויש מישהו עכשיו שאומר לי תהיי. שמרשה לי להיות. לא במקום אחר בחיים אחרים בארץ אחרת בנדמה לי. זה כואב להיפרד מהתמכרות, אני איתך הרי כבר יותר מחצי חיים. וזה לא כי אני פחות רוצה. אתה נצח. אבל אני חייבת להתחיל לנשום בלי לכאוב. 

הנה הים. הנה השמש. הנה אני. פגומה שכמוני. 

וכל האהבות שלי

וכל האכזבות שלי

וכל ההצלחות שלי

וכל ההצלות שלי

וכל החתיכים שלי

וכל החתיכות שלי

וכל הזיונים שלי

וכל. הזיונים. שלי. 

וכל החיוכים המבטים הדמעות התמונות הנופים המראות הבגדים העקבים היחף והערום והצורב בבטן הזה 

וכל הגעגוע. כל כך געגוע. 

לנצח ראי. לנצח אני. 

שקט יציב ונעים. הבזק אחד ממך והכל נמס ומתפרק. ואין אוויר. 

לראות את עצמי דרך העינים של מישהו אחר. (וזו רק אחת מתוך כמה מתנות). תודה. 

אני רוצה לכתוב מילים על געגוע. ועל לנשום. ועל תער עדין כנוצה. ועל השמיים בחורף. ועל להיפגש. ועל ללמוד לבקש וללמוד לתת. ועל רעידת אדמה ועל כאב.  ועל התרגשות ועל פחד. ועל תהום. התהום שתמיד תהיה שם. 

אני רוצה לכתוב עלי. ואני רוצה לא לשכוח שאני עומדת על שפת התהום. ונושמת. בלי חגיגות. 

בסוף.אפילו חייכתי.

שרף לי הבפנים ולא נעצרה לי נשימה באמצע ולא ביקשתי לצרוח. יום שלם. יש לי עוד נצח. 

לפעמים מה שקרוי חיי אוחז בי כל כך חזק. השדים טורפים אותי חיה ומפריעים לי לשמוע ולראות החוצה. אז כדי לתת לגוף שלי קצת מנוחה מהנפש ההוזה והמתעללת שלי אני מאוננת. פורנו וזה. לא ממש משנה מה, רק לא הדביקים הרומנטיים האלה כי אני לא באמת מאמינה בזה וכמה זיוף אפשר לשאת. (כל הפורנו מזויף, אני יודעת. אבל אם כבר מזויף אז שיהיה אנאלי).

בלי להתפשט, יד נשלחת לתוך התחתונים. אצבע על הדגדגן, אני מתחילה ישר בעבודה. אין לי משחק מקדים עם עצמי, המטרה ברורה. לעבור את פוטנציאל הפעולה של סיבי העצבים וליצור קצר רגעי שישחרר אותי רגע מעצמי.

זה לוקח דקות בודדות, שתיים-שלוש כזה. שבסופם התנשפויות קצרות דוממות, רעד קל של הגוף, עינים עצומות. אולי סוג של אופוריה. ושקט. שקט בגוף שקט בראש שקט בלב. ויש לי רגע לנוח. עד שיתעוררו שוב השדים. והם תמיד חוזרים.

(נצח. ביום שבו אגמור לך אולי כבר לא יהיו עוד שדים.)

קניתי היום שמלה. שחורה וקצרה עם צווארון סירה לבן ושרוולי מרפק עם סיומת לבנה. סולידית ומתוקה, כמוני. ונזכרתי שהיתה לי אז שמלה כזו. כזו בדיוק. וכמה אהבת אותה. אותי בה. חבל שאתה לא פה עכשיו לראות את זו החדשה. אני בדיוק באותה המידה, אתה יודע? לשמלה ההיא היה רוכסן ארוך מאחורה, עד כמעט הטוסיק. ואני לא זוכרת אם כבר היינו בגיל של בלי בגדים. פלא בעולם אתה. 

שוב חלפתי במחלף לטרון היום. הפעם האספלט שטוף גשם, השמש מתקרבת לאופק, והמאגר שלמרגלות אתר ההנצחה שוב הבהיק אל מול השמיים החורפיים. זווית מושלמת כמו אז. אז כשאני הייתי תמימה ומבולבלת ואתה כמו עכשיו היית חכם ממני ואופטימי. זה היה באחת מהתקופות היותר מוצלחות שלנו, אחת התקופות הפחות קרועות. כמה יפים היינו. היית. פלא של העולם אתה. זוכר שהבטחת לי אז שתבוא עם ג׳יפ מ׳פ ונעצור ונצלם את המאגר והשמים? כל פעם שאני עוברת שם אני נזכרת. ואני פאקינג עוברת שם יותר מדי. 

מחלף לטרון זכרון שורט.