התיקון

כשאני עייפה. במחזור. שבוע אחרי המחזור. שבוע לפני. שומעת מוזיקה. יש שירים שממש שורפים אותי ואז אני שמה  בפול ווליום ושרה את הלהבות בלי קול. כשאני מודדת בגדים. קוראת שירה. רעבה. מכינה אוכל. מתקלחת. כשאני רוקדת, כל כך רוצה אותך. רגע לפני שאני נרדמת. רגע לפני שאני גומרת. רגע אחרי. בין לבין יש לי שבריר של ריק, ריחוף נטול כאב. ואז באנג. כמו פיצוץ מטען חבלה מהבטן התחתונה אל הגרון שנחנק. כשאני עם גבר אחר. כשאני חולמת על אישה אחרת. 

כשיש לי יותר משישים שניות של שקט. 

כל נשימה. כמו מסרקות ברזל שמלטפות אותי מבפנים ואין רואה. אין שומע. כל נשימה, פלא של העולם אתה. אלהים אם הייתי יודעת שיהיה ככה לא הייתי נותנת לך ללכת. 

מעולם לא באמת היינו. מזל שאתה כבר לא קורא אותי. 

עשיתי טעות וראיתי GIF קצרצר שחור לבן של התחלה של נשיקה. עכשיו אני אפילו לא בטוחה אם זה היה גבר אישה או שתי נשים, וזה גם לא משנה. אפילו לא התכוונתי להכאיב לעצמי ככה, לא הפעם. לפעמים אני מנסה לטעום את הכאב זה כמו לנשוך שפתיים עד שמרגישים דם. הפעם ממש בטעות. טעויות שמשלמים עליהן ביוקר שעות לאחר מכן. 

וחשבתי שהייתי צריכה לחתוך ממך את השפתיים. האלה הרכות והחמות. השפתיים שבשבילן אני נותנת הכל. שפתי גן העדן שלך. אלהים השפתיים. לחתוך עדין עדין מסביב. אולי גם לעקור את העיניים, עיני הים שלך. את הגבות המשורטטות, את המצח הבוטח. הייתי גם תולשת את הידיים הענקיות יחד עם הזרועות הרחבות והחזה המנחם הזה שלך. הכתפיים היציבות. המתניים. האגן. הזין הרחב. הביצים הגדולות. עמודי הרגליים. 

ואני יושבת בתוך ההמולה שנקראת חיי ומדמיינת אותי מקרקפת לי ממך stuffed animal כזו. שכל פעם ששוב הגעגוע מציף אוכל להניח בעדינות את הזרועות סביבי ולנשום אותך. 

כן. אני עד כדי כך. אלהים אדירים אני כבר לא נושמת. עד כדי כך. 

אני אוהבת לתת שמות. לכל הגברים שהייתי איתם יש שם. לפעמים זה קשור למשהו בגוף, להתנהגות, למשפט שנאמר. 

והוא קרא לי געגוע. שם נורא ומופלא. געגוע זה תמיד להיות מוחזק בצד אחד ופרום בקצה בשני. קצוות רגישים וחשופים. געגוע זה לזכור שאי שם יש משהו אחר. 

ואני קראתי לו תער. 

אבל איך אתה שורד? 

רק אתה. נצח. 

אני יונקת מתשומת הלב המעושה שלכם. אני עושה כאילו זה נעים לי. כאילו אתם מתכוונים. אני נהנית לשחק בכם, לפתות אתכם בתפקיד הנשלטת שלי. ואיזה נשלטת מעולה. יש לי את כל הלוק. גוף קטנטן ושיער ארוך שיהיה לכם נוח למשוך. מתמסרת, אין לי גבולות, מוצצת מדהים, מכניסה עד הגרון ובולעת לא לפני שאני מראה לכם את הזרע בפה שלי כאילו זה היה הנוזל הכי יקר ביקום. יש לי פלאג זנב יפהפיה ואני אוהבת כשמזיינים אותי בתחת. נשלטת מיוסרת כזו שאוהבת כאב. הצלפות, סטירות, כן גם חגורה. שאוהבת גולדן שאואר ומקבלת פיסט. בואו, תשתמשו. תגידו את המילים האלה שאספתם פה ונעמיד פנים לרגע כאילו. רק כאילו. אפילו לא אכפת לי איך אתם נראים. או מה גודל הזין שלכם. עדיף גדול ועבה שיכאב אבל לא חייבים. אפשר אחד, אפשר גם שניים.

בואו, תדחפו אצבעות. בואו, תצבטו. תקראו לי זונה או כלבה או כל מה שעולה לכם בראש. תגמרו עלי אין צורך אפילו לחבק אחרי.

נעמיד פנים לרגע כאילו. רק כאילו.

ואחרי שתלכו. עם כל הרעש והזיעה והקולות שאתם משמיעים כשאתם גומרים. אחרי שהשתמשתי בכם עד טיפת הזרע האחרונה וזרקתי אתכם מעלי. אצטנף לי גורה מבוהלת ובודדה שכמוני. שרק רצתה שתבוא ותגיד שהכל יהיה בסדר. נצח.

אני רק רוצה להתחנן שתחזור

גורה מפוחדת ונטושה שכמוני. לביאה פצועה ומצולקות. צלקות שעשיתי לעצמי. כל נשימה כואבת. הקול שלך העינים החיבוק השפתיים האגן ההצלפות.כל נשימה, אתה מבין? איך אפשר לחיות ככה? אז אני מנסה לרוץ. לברוח. יש דלת לחדר הזה ואני מנסה להגיע אליה בשארית כוחותי. זה מרגיש כמו שעוד רגע אגיע ואני מושיטה יד לידית ופתאום אני נופלת ומגלה שאני כבולה בשלשלאות שמחוברות מהקיר לרגליים שלי ברזל כבד ומטונף לא זוכרת מי חיבר אותי לזה או מתי ואיך בכלל הצלחתי לרוץ כשזה מחובר לרגליים שלי. מותשת, כואבת אני אצנח לרצפה פסע לפני הדלת. אחר כך אאסוף את השלשלאות בידיים הקטנות שלי ואחזור להצטנף בפינה. השלשלאות יהיו לי מיטה או כרית, הן יהיו לי בית. עד הפעם הבאה שאנסה לברוח ולשכוח מהן. 

אם לפחות היית משאיר לי חולצה שלך שלבשת יום שלם, או טוב מכך-תחתונים. שיהיה לי מה להסניף בשעות הארוכות שאני מחכה לך מוטלת ערומה בפינת החדר הנטוש. 

ניסיתי להאכיל את עצמי בפירורי אהבתך, אבל אני לא יודעת שובע. החיה שבי כבר מרגישה שהלכת. ושלא תבוא. רק רסיסים מדמותך עוד מהדהדים בי. וגם הם יישכחו עם הזמן. אבל בגוף אני זוכרת, בגוף אני מבינה. 

ואולי זו בעצם אני שנטשתי. את עצמי. מפוחדת וכאובה. מי יציל אותי מעצמי. אני מכאיבה לעצמי יותר ממה שאתם אי פעם תוכלו להכאיב לי. ועכשיו גם להיות עם אחרים כבר לא עוזר. עוד גבר לכבוש עוד גבר לזרוק. שעוד אחד יגיד לי איזה גוף יפה יש לך אבל הוא בעצם רק רוצה לתקוע את הזין שלו עמוק בתוכי לא באמת אכפת לו איזה גוף יש לי. שיגידו לי איזה זיון מדהים אני זה מרגיע לרגע ואחר כך מעורר בי בחילה. אפילו הריח כבר בלתי נסבל. כבר לא מסוגלת להתנשק. חיבוק כבר מזמן לא. אני נהיית קהת חושים לכל זה. זונה אמיתית.

אני רוצה לשים את הלב שלי בכיס. ואז לסגור את הכיס ולשכוח ממנו. כיס-לב. כסלו. חודש טוב. 

קור של מדבר כולן בסוודרים ומעילים אני עם אלכוהול וג׳וינט וגופיה וחם לי ורוקדת ויכולה רק לדמיין אותך מסתכל עלי ומצמיד את האגן כשאני רוקדת בעינים עצומות ושיער ארוך פזור על הכתפיים העדינות והחזקות יו אלהים כמה שאני מתגעגעת איך הלכת כל כך רחוק ממני 

את הריקוד הזה אני ארקוד כאילו אתה מסתכל

אבל האמת היא שאני מדמיינת את זה רך וקרוב וסקרן ומעניק ורגוע. וכל כך שונה מהצורך שלי בגברים. או מאיך שאני מול גברים. ואולי אני טועה. 

בכולאופן. הולכת הלילה למסיבה של נשים. לדפוק ת׳ראש בין מלא ציצים... מקווה שתהיה לי הזדמנות לבדוק את הנושא. 

והוא ינסה להרים אותי או לגעת בי כי ככה הרי צריך, איזו אישה רוצה רק למצוץ וללכת אבל כשהוא יבין שאני התגשמות הפנטזיות הכי מלוכלכות שהוא אפילו לא העז לחלום כשהוא לבד עם עצמו הוא ישעין את הגב הרחב שלו על הדלת ויתמסר לגרון שלי וליד הקטנה שחופנת את הביצים קצת כואב אבל רק טיפה ויתן לי גם ללקק ולמרוח את הזין והביצים עם הרוק על הפנים והאיפור הטרי מהבוקר. אני מדמיינת שיש לו זין רחב וביצים גדולות (הי, גם לי מותר לפנטז!) אחרי שאבלע אספר לו שבכלל אין לי סוכר אבל הוא ישכח בשביל מה הוא הגיע הדלת תיפתח והוא יצא קצת מסטול ואולי יחזור ביום אחר לבקש... שמן.

זרע במורד הגרון לא ממיס את הדמעות.