התיקון

אמרת לי לאונן ולגמור.

אני נוגעת. עוצמת עינים ורואה את התמונה ששלחת.

מדמיינת אותך עם החיוך הזה מכניס לי שתי אצבעות, שלוש, ארבע וכמעט חמש. אני נקרעת, גונחת. זה כואב. לא אכפת לך. מיצי הכוס של והדם מתערבבים לך על האצבעות. אני משמיעה קולות של חיה. מייללת. אתה מורח אם הדם בין הרגליים שלי. מכניס לי את האצבעות לפה תוך כדי שאתה מזיין אותי. מורח לי את הדם ונוזלי הכוס על השפתיים כמו ליפסטיק. נתנשק. יימרח גם עליך ויהיה לך חיוך של ערפד. תזיין אותי חזק ומהר. תתפוס לי את השדיים ותמרח את הדם והרוק והכל על כל הגוף שלי. תצייר עלי באצבעות האמן שלך ציור של נוזלי גוף, אהבה וטירוף. 

תגמור לי על החזה, על הפנים, נהיה מעורבבים יחד, בדם, בזרע, מבחוץ ומבפנים. נתחבק חזק חזק ונירדם מחוייכים. היפה והחיה. 

 בתשומת יד רק תיקח את היד שלי בשלך רק תשים את היד שלך בתוכי רק תיגע בי

בתימהון לבב תמהתי תמימה אוטם הלב המטמטם ליבי המדמם אותך יכול להיות שתימהון הזה יהיה טהור כמו השמים כמו 

ואני עולה.  ויורדת. הכי נמוך שאפשר. 

ואני חטאת. ואשם. ודאי.

תלוי...

רוצה אותך. רוצה מלקות. ארבעים. ארבע מאות.  מאוד. 

אניאתהערומיםסרוגיםזוהאמתשליעכשיו

לאמתחרטתעלכלוםאיתךתימהוןלבב

כל יום אני חסרה אותך

לא יהיה לי אחר

זמן אהבה אחרת.

כמו העצים פה מסביבי אני משירה מעצמי את כל מה שלא צריך משחררת את כל המיותר נפרדת מהמסיכות וההגזמות

ונשארת רק האמת הזכה הברורה המזוקקת הנושמת הפועמת המהות התמצית של כל זה בלי הבולשיט 

ושם באור הלבן הבוהק הזה

מעל לזמן או למקום

אתהואניערומיםסרוגיםבגוףבלב

ולא עוד. 

כל יום אני חסרה אותך 

ובחסרונך נפתח לי כפתחו של עולם

תשאיר את הרעב את ההיעדר את החסר שיטרוף שינשוך שיהדהד שיצרוב

אל תלך לשם וגם אני לא 

כי אחרי שראיתי אותך בעינים וטעמתי משפתייך את האמת ופעמתי אותה בהולם הלב של שניים ונשמתי אותך 

כבר לא יהיה לי אף אחד אחר. 

כמה שייקח. 

כמו להסתכל דרך זכוכית חלבית

כמו ראי סדוק

כמו לראות את העינים שלך דרך מסך של דמעות

כמו הילדה שיושבת ליד חלון הרכבת נושפת הבל פה על החלון ומציירת באצבע הנוף משתנה הצבעים מתחלפים.

תמיד אהיה שלך.

גם כל השנים האלה.

כמו חוף. ים.

האהבה משתנה הגוונים מתחלפים. זה עכשיו מטושטש מעומעם אבל לא פחות מרגיש. חשבתי שפחות כואב אבל זה לא נכון. רק רחוק. אולי זה כמו להסתכל על שדה. חיטה. מצהיבה. בארץ אחרת. ואני. אני? אני משתדלת לנשום. לפעמים זה דוקר בקצה. 

מיכל הזכוכית שהוא חיי.

אני מנערת אותו חזק. הזכוכית חזקה יותר ממני. לפעמים בא לי שתתנפץ. רסיסי חיים פזורים על מדרכת בטון בעיר זרה. אף אחד לא ישים לב. המנקה יאסוף במטאטא גס. אסור להשליך פסולת לרחוב אולי יתנו לי קנס.

אני ממש צריכה חיבוק עכשיו (עדיין). אפשר? 

נפרמת
נפרדת
נפרצת
נפערת
נפלאה?
נפגשת
נפעמת
נפסקת
נפשקת
נפתחת
נסגרת.

נפרמת

כמו רקמה מזהב ישנה ודהויה ואהובה

נסגרת

כמו תיבה נעולה במנעול שבה הזכרונות
נפרדת

כמו. לשחרר. אני לא יכולה לעשות את האהבה הזו. צריך אהבה אחרת. אולי טובה יותר. 

מוותרת. מותרת. 

ועינים של ילדה שיביטו בי היום, ושמש, יהיו האמת היחידה.

סתיו בעיר הרחוקה הזו. אישה קוראת בסינית על הסופה המאיימת לטרוף את כולנו ואוכלת לאט אוכל משונה, איש גדול וכהה עושה התעמלות בוקר, ועובדת הרשויות המקסיקנית מעיפה עלי עלים יבשים ולכלוך כאילו היא אומרת: גברת, עוד מעט מגיעה הסופה, קומי לכי. 

כבר תפרתי הרבה גופים. יותר ממה שאפשר בכלל לספור. 

ואותך תפרתי אלי. בתפרים לא נספגים. ניילון קוראים לזה. 

עכשיו צריך להוציא את התפרים. אבל כבר עבר כל כך הרבה זמן. איפה אתה מתחיל ואיפה אני נגמרת. רק צריך לשחרר קצת, שיהיה אפשר טיפה. אפשר לנשום? אי אפשר לנשום ככה בכלל. כמו לתת לעפיפון להתרחק קצת למעלה בשמיים. 

להוציא תפרים זה כואב. ומדמם. אני יודעת. אבל זה צריך. 

אז אני יושבת בעיר הרחוקה שלי עם ההיא שאומרת לי קומי לכי. ואני אומרת לה חזרה עוד רגע תראי אני צריכה להוציא תפרים תני לדמם רגע תני להביט לשמיים ולייחל לסופה המתקרבת אני מרגישה אותה באה היא באה אליי אתם כולכם גם הסינית שכבר הלכה אתם לא אשמים, הסופה הזו באה אליי. 

אבל היא לא מבינה את השפה שאני מדברת בה. מחייכת אליי בחיוך שינים חסרות. אני חסרה. אולי זה טוב. 

לא לשמור בבטן אולי בגלל זה נהייתה לי בטן כזאת ובסוף אני אתפוצץ וכל הסודות שלי יימרחו על כל הקירות של הבית החדש וסוף סוף תהיה לי מנוחה כי הכל כבר יהיה בחוץ אולי אפשר להקיא סודות ואז לאסוף אותם בעדינות מהאסלה ולמרוח אותם על דף שיצא מסודר בשלושה עותקים בינתיים אני מתפשטת על רצפת פרקט בדירה ריקה ועיר זרה מסתכלת בי דרך החלון ילדה מה את חושבת שאת עושה עוד דקה יהיו פה הילדים שלך מטומטמת מיותרת אכזרית וגם הגוף לא משהו לבלוע להקיא לשכב על רצפת פרקט חשופה ולהצטלם זונה!!! זונת צומי ילדותית ומיותרת ובוכה כמו תינוקת תפסיקי כבר להסתכל על עצמך בראי ותפסיקי לבכות כבר לעזאזל באיזה משחק את משחקת וכמה זמן זה עוד ייקח זה מרגיש כמו מיתר של גיטרה שפוקע אלהים כבר פרקתי את רוב הארגזים ולא מצאתי את החיים שלי שם זה בגוף

אני מתגעגעת אליך נורא

איזה רוח בחוץ. כאילו גם העצים מבקשים להינטע מחדש. כמוני. כמו ליבי. כמו חיי. 

רבע בקבוק יין ומייקאפ. לא ממש עזר. 

זה לא הגיהנום. ובטח לא גן עדן. זה העולם שיש. ואין עולם אחר.

הלוואי שקט. כאילו אין בי דופי. כאילו הבדידות... 

שוב יושבת על אותה הספה

מול החלון לרחוב הסואן

אתמול שכבתי פה פשוקת רגליים ערומה

ודמיינתי אותך מזיין.

זונת רחוב שאני, כלבה מלוכלכת

אם היה לי איפור הוא היה בודאי נמרח

מהדמעות שמתגלגלות, לא אחת אחת

כולן ביחד בבת אחת

כאילו מישהו מבפנים דוחף אותן מהר החוצה

מיותרת. טיפשה. איומה.

החיים שלי מסודרים סביבי בארגזים

עם מסקינטייפ 

ובא לי לצרוח אם מישהו שומע

רוצה את החיים שלי בחזרה.

לא יפה. גם הגוף לא משהו. תמיד ארצה להיות מישהי אחרת. 

לא רוצה. אותי. יותר.

מבקשת בלב סליחה מכל אלה שנגעתי בהם. ועל כל הכאבים שעוד יהיו. סליחה. 

מיותרת. טיפשה. וגם הגוף לא משהו.

אתה מבין, זה בגלל
שאני כל כך אוהבת.
כשכל הכאבים הכי עמוקים
והפחדים הכי מבהילים
והמחשבות הכי כהות
הווידויים הכי חושפניים
הכל
כולי
פרושה לפניך
פתוחה לקרוא בי כמו ספר
לעיניך היפות 
למשש אותי ככה
לדעת אותי ככה
את נפשי
לחפור את הבתוכו שלי
והלב שלי פעור ומפושק וחשוף
ללב שלך.
ואז לפעמים
במילה, אפילו בחצי טון, נהימה של קול
אני מקבלת אגרוף לבטן הרכה הזו שלי
הכל מתפוצץ לי בפרצוף
ואני מתכדררת במהירות כמו אורי כדורי אפרפר
ואני כבר לא הטווס היפהפה שלך,
ואני מתגלגלת ומבקשת להעלם.
לא ממך,
ממני.
אתה מבין. זה רק בגלל שאני כל כך אוהבת.