התיקון

אתה מבין, זה בגוף.
ככה בלב, בראש, בכוס, בתחת, בשפתיים, בלשון, בעומק הגרון, בשיניים, באצבעות.
אבל הכי
זה על העור.
כמו שכבת גוף נוספת
שאני נושאת עלי. גלימה.
דקיקה, בלתי נראית
ושורפת.
זה מגרד לי את הגוף כל הזמן
זה שורף בבעירה איטית בלתי פוסקת
ונעימה וכואבת.
זה איתי כל הזמן.
על העור. זה בגוף.
כי געגוע
זה ההיפך מלגעת.
אני רוצה לצמצם את המרחק ביננו למילימטר
רק לעמוד מולך
(אני רק כותבת את המילים האלה וכל הגוף שלי צועק. לעמוד מולך)
כל הגעגוע שבי ינשור וייזל ממני כמו קליפה מיותרת
יהפוך לשלולית לרגלי
ואשאר ערומה מול הגבר המושלם הזה
מרחק מילימטר
רק להרגיש את חום הגוף שלך
רק לנשום את אותו האוויר
רק לעמוד מולך. גוף לגוף.
געגוע. לגעת. אתה.

אתה. רק אתה. 

כשאני הייתי ילדה

מבוהלת וחסרת בטחון

ואתה היית נער

יפה ושחצן

ואהבתי אותך

ואהבת אותי

ולימדנו אחת את השני איך לגעת

איך לאהוב בגוף

נהרות של תשוקה ועונג שפרצו ממני אליך

שעות של נגיעות מהוססות ושפתיים חוקרות, לשון חודרת, עינים. 

איתך אז גמרתי אינספור פעמים. בכל תנוחה. ושוב. ושוב. 

אתה גילית אותי אישה.

והייתי כולי שלך. 

ואז כל הכעס והשנאה. ואני תמיד אהבתי. 

ונהרות של זוהמה שליכלכו את האהבה שלנו. 

לא גומרת. מאז איתך ילדה. לא גומרת.

לא עם אחרים. וגם לא איתך.

הלכלוך שדבק בי. הזוהמה שעטפה אותי. הרפש שנגע בי. טימא אותי. 

מקולקלת. מקוללת. 

חייבת להיות בתוך הלכלוך והגועל כדי לגמור. 

למה. 

אני כואבת. 

אני רוצה שוב איתך. כמו ילדה. כמו פעם. לגמור מול עיניך המשתאות. לפני שהתלכלכנו כל כך. 

הוא היה שלי רק לרגע, הזונה היפה שלי. או שבעצם הוא מעולם לא היה שלי. ומעולם לא היה. 

רציתי אותו. לקחתי אותו בשתיקה משוק הבשר. ריפאתי את פצעיו עם זמן ועם מבט ועם הרבה שתיקה. לא שאלתי אודות חייו הקודמים ומאין הצלקות. ולמה הצורך הזה, הפראי. 

הוא התהלך בחיי כמו צל. היה איתי בכל מקום. במיטה במקלחת בחדר כושר בקניות בשירותים. מבט מושפל. אבל רואה הכל. רואה אותי. רוצה אותי. ולא מעיז אפילו במבט. 

הוא היה מוכן לעשות בשבילי הכל. 

לילה אחד. ביקשתי שיישאר. התפשטתי מולו לאט. הרמתי את הראש שלו. ולחשתי בשקט. זונה יפה שלי, בוא. תסתכל עלי ותעשה בדיוק כמוני. שכבנו יחד במיטה, אני הסתרתי את מקום העונג שלי ברגליים משוכלות ועם היד. ביקשתי שיעשה כמוני. שיהיה יפה כמוני. הוא קם מהמיטה במבט מבקש ואני אישרתי במבט. הוא נעלם לכמה רגעים, וחזר אלי. את השינוי שחל בו ראיתי מייד. עכשיו הוא היה יפה כמוני.

אמרתי לו. זונה יפה שלי, עכשיו תשכב עם הברכיים צמודות ותשים את הזין בין הרגליים שתיראה כמו נקבה יפה. כמה יפה שהוא היה אז בשבילי. חלק לגמרי. זונה יפה שלי. 

התקרבתי אליו ערומה, רעבה ומוטרפת תשוקה כמו לביאה אל הטרף. הוא התחנן, גבירתי לא. עניתי לו. אתה הזונה שלי. והלילה אני אקח ממך הכל. 

כל הלילה לקחתי. והוא נתן לי הכל. ולרגע אחד הוא היה שלי. 

ואחרי הרגע הממכר הזה. אני משחררת אותו לחופשי. יודעת שהוא לא באמת שלי. שהרי מההתחלה ידעתי שהוא לא אמיתי. ואולי... אני בכלל הייתי שלו.

להתראות זונה יפה שלי. לא יהיה לי עוד כמוך. אולי... כי בכלל מעולם לא באמת היית. 

הם יושבים שם מתחת לגשר, בערך עשרה, לא ספרתי. זה הפסקת צהרים של פועלי בניין. אלה עם הקסדות והווסט הזוהר. 

אני חולפת על פניהם. אחד שם ממש מוצא חן בעיני. בהיר עם זקן חום כהה. זרועות ענקיות. אני מחייכת אליו. לא חושבת שהוא שם לב.

ומתחשק לי לעצור. לעמוד מולו עם היד על המותן עם החצאית הקצרה השובבה שלי. להסתכל עליו. להסתובב לאט. להרים את החצאית שייראו את התחתונים היפים שלבשתי הבוקר. לסמן לו עם האצבע לבוא אלי...

אבל לא עצרתי. והמשכתי הביתה. 

אז עכשיו אני שוב מתפשטת מול החלון הגדול הזה בחדר השינה. אתמול הלכתי בבית ערומה. ומקווה שמישהו ייראה ויבוא. 

השפתיים שלך

זה לא לנשק

זה לגמוע את החיים עצמם

בעינים עצומות

ממך.

אני רוצה לכתוב את השמות שלנו בחול

ולצייר לב של קיטש

אני מתגעגעת נורא.

ואתמול,

אוף איך בחמש דקות

הקול הזה שלך מעיף אותי

לנקודת זמן אחרת

שבה היינו ממש יחד

מחוברים בגוף, בכאב, בתשוקה

ולרגע אני כמעט יכולה להרגיש אותך 

ואני מתרגשת בך ואיתך ועליך

על ההסתכלות האמיצה בתוך הראי.  עם כל המבוכה והגועל והאינטימיות ואנחנו.

ועל התשובה.

על התשובה. 

אהוב שלי

אני מתגעגעת נורא. 

כמה התגעגעתי אליך ככה...

הוא עומד שם כבר ימים. שבועות. אולי יותר. הוא הפסיק לספור. הפסיק לרצות.

כל בוקר באים אחרים. גברות, אדונים. חלקם אפילו לא מסתכלים. חלקם נעצרים. ממששים. אישה אחת עם טבעות זולות הכניסה את האצבעות שלה לפה שלו לספור שינים. אחרת שאלה למה צריך את שיער הערווה אולי יש שם כינים. אז גילחו אותו. כמה נשים סחטו את איברו, אחרות טעמו את הטעם. גם אחרים. הוא כבר לא מרגיש את כל זה. אישה אחת רזה נורא ביקשה מבעלה שידחוף לו אצבע לתחת. 

אבל הם לא לקחו.

ואז באתי אני. הוא לא ראה אותי כי הוא כבר לא מסתכל. נעמדתי מולו וקראתי לו בשם שכבר החלטתי לתת לו. אחר. הוא אחר מכולם. בפעם הראשונה הוא לא שמע. אבל בפעם השניה הוא הרים את המבט. הוא רצה אותי כמו שאני רציתי אותו. כמו שלא רצה אחרת מעולם. 

את צרור המטבעות נתתי לסוחר עם השיער הדביק והאצבעות הלחות. ובלי מילים, בלי לגעת, הוא הלך אחרי.

הבאתי אותו לאחוזתי. משרתים יש לי די הצורך. הוא לא משרת.  ושם, בחדר אמבטיה משיש לבן עם אח מבוערת, בסכין חדה חתכתי ממנו את הבגדים הצואים והשלכתי לאש. הובלתי אותו לאמבטיה עם מים חמימים, ובספוג רך ניקיתי אותו לאט, ביסודיות, שתיפרד ממנו הזוהמה שדבקה בו מכל הידיים הממששות והחודרות, מכל לילות הבדידות ואבק של תקווה אבודה. לאט גילחתי את הזקן. 

כשהוא יצא מהאמבטיה הסתכלתי איזה גבר מרשים הוא. וככה ערום ונקי ושלי, ביקשתי שישכב על הרצפה. פיזרתי את השער, הרמתי את השמלה הארוכה שלי, נתתי לו להסתכל על הרגליים השריריות שלי, על מעיין העונג שלי, ואז במשך שעה ארוכה בעלתי אותו. כן. אני בעלתי אותו. זיינתי את עצמי עליו. רכבתי עליו. שאלתי אם הוא רוצה לגעת. לקחתי את היד העדינה הזו וליטפתי לעצמי את הפנים. 

הוא גמר בשקט אחרי זיון ארוך על הרצפה של חדר האמבטיה משיש לבן עם אח מבוערת. 

זה ייקח ימים. אולי שבועות. עד שהוא ילמד מה התפקיד שלו בחיי. מה אני אוהבת ואיך. יש לי סבלנות. אני לא ממהרת. כי הוא ברא את הפנטזיה הזו. ואני תופרת אותה במילים.

רק שתדע. שאני עדיין לא מאמינה שאתה אמיתי. לא בגלל שאתה טוב כל כך. או רע. בגלל שאתה. 

אני הרי ידעתי שאתה לא אמיתי. אמרתי את זה שוב ושוב. לא בגלל שהיית טוב כל כך. וגם לא בגלל שהיית רע. רק בגלל שהיית. ידעתי שאתה לא אמיתי.
לא, לא הגשמת לי שום פנטזיה. אולי בראת אחת. אבל זה הרי לא היה אמיתי בכלל כל הסיפור הזה.
זה מרגיש כמו משחק של מציאות מדומה. ואחרי שאני מנצחת (או שאולי אתה זה שניצחת?...) זה מתפוגג ונעלם. כבר אמרתי לך שתעלם עם ענן עשן קטן כזה, כמו בסרטים של דיסני. פוף...
האמת. שאני לא יודעת איך מישהו לא אמיתי יכול לכתוב הודעות. כי ללא אמיתי אין אצבעות ועינים. או לשלוח תמונות. כי אין לו גוף. ולא ידיים. ובטח אין לו את מה ששלחת לי בתמונות.
אני באמת לא יודעת איך עשית את זה
אתה כנראה באמת מוכשר נורא
אבל אני (כמעט) בטוחה שאתה לא אמיתי. ולא תקרא את הפוסט הזה.
ומה שהכי חשוב. הוא
שאני לא בטוחה שאכפת לי.

אני רוצה לצעוק לך: רגע

אל תלכי עדיין לישון

אני בונה לך

חדר

חדר קטן מתוק וורוד עם מלמלה בחלונות הפונים לנוף 

חדר עינויים להפחיד בו את כל השדים שמטפסים עליך

חדר של הלב עם עליה ומסתם שיישאר סגור כל הזמן שאף אחד לא ייראה אותנו מתנשקות

כלוב קטן מזהב בו תהיי ציפור צבעונית ששרה שירי אהבה עליזים

אבל את לא שומעת

ורק ההד מקירות החדר שבניתי מחזיר לי את קולות האהבה שרציתי לתת לך.

 בואי. 

אני אקח חוט של ברזל ואכופף אותו ככה ואחבר לו נוצות לבנות מציפור מתה
אולי היא היתה חיה פעם
אולי אני הייתי חיה פעם
אולי גם את
נוצה ועוד נוצה
ואני אתפור לך בחוט מזהב מזוייף את הכנפיים לגב
זה ייכאב לך אבל את לא תיבכי גם כשידמם
אלטף אותך בשקט ואלחש לך אלוהים יפה שלי תיכף מסיימים את יודעת שחייבים את זה
ואת תעני שכן ושאת אוהבת ככה
ובסוף אני אנשק לך הכל עד שלא ייזל משם דם

וככה תוכלי לעוף אלי
אהובתי שלי לבנת כנף.