|
|
|
איפה אפשר לכתוב דברים כאלה איומים אצל מי אפשר להניח את הבכי הזה בינתיים שורטת את עצמי שבמראה יש לי חיה בפנים והיא שואגת באלם אני בוכה עכשיו בלי קול רוצה לקפוץ מראש בניין גבוה יש פה המון כאלה זו לא צריכה להיות בעיה.
לכאב הזה שלי יש תמונות משלו ושיר משלו וזיכרון משלו. זה טקס ידוע שאני מעבירה בו את הלב שלי, בוחנת מחדש כל פעם האם הצלקת שבירה, האם החוטים שנתפרו ביד מרושלת עדיין מחזיקים מעמד, ומה קורה אם שוב אשרוט באותו הפצע. האם עדיין מדמם לי שם. יש פעמים שזה קופץ עלי בלי התראה. מזנק כמו פנתר מורעב בלי שאהיה מוכנה ואז יש בזה משהו אמיתי יותר. שורף יותר. ישר לוורידים. זה כשיש את השיר הזה ברדיו. ההוא שבכיתי בו אותך כל כך הרבה שנים. כשאני רואה מזכרת מחייך האחרים, ההם. את השם שלך בהקשר סתמי למשל.
ולפעמים. אני נהנית לעשות את זה לעצמי. לקרוע את העטיפות ולחשוף את עצמי לכאב החורך הזה. הנוגע. להעביר את עצמי במודע באש הזו. לקחת שוב את ליבי למקום הזה. להשמיע לעצמי את השיר. לחפש בכוונה תמונות מכאיבות. כמו בודקת גבולות. כמו בוחנת עד כמה עמוקה התהום וכמה איום שוב לעמוד בסיפה. כמו ילדה קטנה משחקת בפלסטלינה של הלב, מועכת ודוחפת אצבע מגושמת. כמו שואלת: עדיין?
כן. עדיין.
אתה חושב שזה מאזוכיסטי, לרצות לכאוב אותך שוב ושוב? אתה חושב שאולי אם תכאיב לי בגוף זה יוכל להחליף את המשחק הזה שלי?
אניכלכךמתגעגעתכבראיןלימקוםבגוףבליגעגוע
הגעגוע הולם בי אלפי רקיעים נמסים בי פטישי מינאטורה חוצבים מתוכי החוצה נחלי געגוע זורמים אל ים בלתי קיים אפשר לשמוע את זה מזמזם בעורקיי לראות את הגרד הזה הבלתי פוסק איך אף אחד לא מריח את נשימתו המהבילה של הגעגוע שאני נושפת הבל פי נוטף לוטף עוטף שוטף מתגעגע מה רק אני שומעת את המיית הגלים המפכים ממני והלאה ושוב אלי ושוב ממני ריח המלח הצורב הגעגוע החורך הזה המטרף אני סועדת סעודת געגועים למנה ראשונה אגיש לך אותי בדבש יסמינים בוא תטעם או יבואו דבורי הגעגוע לעקוץ בגופי זה לא יכול להיות יותר גרוע מכמה שאני מתגעגעת הגעגוע הולם בי אלפי רקיעים נמסים אני כבר לא מצליחה לכתוב כלום מילים רודפות מחשבה רודפת מילים ורק ליבי המיותם מסתכל ותמה על המרדף המיותר כמה אנרגיה להשקיע כמה כוחות הרי לא יוצא מזה כלום צריכה גוף כרגע ועוד כמה רגעים ועוד כמה ועוד. אני.מתגעגעת.אליך.נורא.
אני רוצה לדעת אם אפשר לחיות מזיכרון. חיים שלמים שנושמים זיכרון.
אתה יודע. אני כבר לא זוכרת מאז כמעט כלום. מאז של פעם. אני לא זוכרת איך נראיתי אני, בתולה ותמימה וקרועה. בקושי זוכרת איך נראית אתה, יפה ושחצן ואמיתי. יש לי קרעי זכרון קטנים, מראות מבליחים צרובים. אלו רגעים קצרים שבאופן מוזר אותם אני רואה כמסתכלת מהצד, לא מתוכי. אני שומרת כל אחד מהם במגירה נפרדת, עטוף ומרופד ומביטה בהם מדי פעם כמו שמביטים באבן יקרה. באיטיות הזמן הם נפרמים ממני.
אבל יש שני דברים שזכורים בי (כן. הם זכורים בי. לא זכורים לי) כמו השמש בצהרים. כמו צריבת המלח של הים. כמו שאם אעצום את העינים... אז אני שוב שם. כמה שנים חלפו. ועדיין. עדיין.
הראשון הוא זכרון של גוף. אולי זה בגלל שאתה הראשון להיות איתי. בי. ואני בך. ומה ששמור בתאי הגוף שלי, צרוב בדנא של זכרון הגוף, חקוק בתודעת הזכרון הגופי, זה לא איך הגוף שלך היה אז נראה (וחבל) אלא לזכור איך שזה הרגיש. איך גופך הרגיש בי הגוף של הנערה שהייתי אז, הבתולית, הנאהבת, הגומרת. אני עוצמת עינים והגוף של האישה שאני היום זוכר את הגוף של הגבר הצעיר שהיית אתה, אוהב יודע חוקר אותי ואת תענוגותיי גופך שולח בי גלים אינסופיים של תשוקה. אני זוכרת הרגשה של גוף. ועוד לא הומצאו המילים שיוכלו לכתוב את הגעגוע.
השני הוא העיניים. יפות כמו שאי אפשר לספר. מילים רק יאפילו צלילותו של הזכרון הזה השני.
יומיים ירד גשם. גשם זכוכיתי ודקיק. גשם אחר עם צליל אחר. וגם הריח אחר. גשם-טיפות-קפואות-כקרח-לא-ממש-מרטיב-הכל-פה-בכאילו-לא-באמת-נוגע-בך-כל-כך-יפה-פה-כמו-בתוך-גלויה-יפה-שבא-למות.
בקתה בלב יער אין נפש חיה מסביב. לשבת ליד האח בחושך להקשיב ללחישת האש בעץ המתכלה ריח מתוק של עשן רוצה אותך נורא ערומה על השטיח שלפני האח עכשיו אני מבינה שהגוף בוער אליך יותר מהלהבות תעשה בי כרצונך תפשק תבעל תלטף ותענג תחדור בכל צורה רק תיקח אותי אליך.
אני אשב ערומה ומכונסת אל מול האש תתקרב ותנשק אותי בצוואר מנשיקות גן העדן שלך ביד אחת תמשוך בצמה ביד השניה תחפון שד עורג למגעך תצבוט לי את הפטמה אתה כבר יודע שזה סוג הכאב שמטריף אותי יותר מהכל. אני רוצה שתכסה עם ידך את הפה שלי ותחדור באצבעות היד השניה אל הרטיבות הפועמת והמשתוקקת שלי. אין נפש חיה מסביב רק יער, לא ישמעו את הצעקות, את ההצלפות, את השאגות שלך. תבעל אותי על ארבע מול האש. תעשה לי לגנוח ולגמור. קח אותי. אני שלך. עשה בי כרצונך. זה מתוק וזה איום. אני כל כך מתגעגעת אדון שלי. להיות שלך.
שדה. חממה. פרדס.
אני אבוא אליך בבוקר מוקדם. שחר בהיר בארץ מוכרת. מעיר הבטון והפלסטיק הרחוקה שלי אבוא. אליך. להר המתעגל כחמוקי אישה נכספת.
לשדה התחוח באגלי טל ניצנים מציצים בביישנות מרעננת מרגבי האדמה הבשלה. או חממה מהבילה שורות שורות מסודרים שתילים מוריקים בחוצפתם הבלתי נסלחת קול מונוטוני של מכונות הטפטוף הבלתי פוסק. או פרדס. פטמת הלימונים מזדקרת מולי פתיינית ריח לימוני משכר מעורב בריח פירות באושים שנשכחו על הקרקע גזעים חזקים כמו זקפה גברית נעוצים באדמה כמו אישה ריחנית ופוריה.
הם יביטו בי, העצי-זקפה האלה, הפירות הכמהים להיקטף, השתילים החושניים, הניצנים הענוגים עם רסיסי הטל. יתמהו על הליכתי ביניהם זרה עם ריח של מקום אחר ועם ניחוח נוסף לא מוכר זה יהיה ריח עסיס התשוקה שלי. ביד מעודנת אלטף גזע זקוף ואדמיין גוף גברי ננעץ בבשרי. בעינים עורגות אחפש אותך, ארפרף במבט על פני שתילים ירוקים אבקש מגעם על סוד נשיותי. לקול מכונות הטפטוף האינסופי אדע שאני נוטפת את טל תשוקתי אליך אבקש להשקות אותך. על האדמה התחוחה אפשוט בגדיי אמסור שדיים וערווה לליטופיה, אפרוש אליך גוף ערום וכמהה לתמיהת ניצנים פקוחי עין ואקרא לך.
בוא אלי. התדע?
גן שעשועים מוזנח באמצע שום מקום, ארגז חול ישן, מגלשה קטנה.
ונדנדה. אחת. עם שרשרת ארוכה ארוכה עד השמיים. יום אפור וצלול כחלום. רוח. אני על הנדנדה עם שמלת הקיץ הזו הקצרה. בנדנדה הזו אפשר להתנדנד כל כך מהר, עד השמיים. צמות? את בכלל אמיתית?
לא תדע להחליט. כל פעם שהנדנדה עולה החצאית שלי מתנפנפת ברוח, אני לא לובשת כלום מתחת ואתה יודע את זה. מפשקת רגליים ונותנת לרוח ללטף אותי שם. ואני שוב מתרחקת ממך, ושוב באה.
בי בך. בך בי. נד נד.
בוא אלי.
אתמול בלילה. כבישים ריקים. כולם במכונית ישנים ואתה נלחם בעייפות. הכביש לא נוסע לשום מקום. רק אליי. הכבישים נמתחים מתחיל לרדת גשם. ערפל. ואז תראה אותי. פיית לילה אכזרית עומדת באמצע הכביש. פנסי המכונית העייפים יבהלו למראה האישה בשמלה לבנה דקיקה, שקופה ממי הגשם, רואים לי הכל, מולך, פטמות זקורות, השמלה נצמדת לגופי, שיער בלונדי ארוך שמוט סתור ורטוב. עיני חתול ירוקות מסתכלות לך בנשמה. תסיט את הרכב ברגע האחרון. תרצה לצאת אלי. לאחוז בי. לקרוע את הכל מעליי ולזיין אותי חזק. חזק יותר מהגשם חזק יותר מהגעגוע חזק יותר מהמרחק חזק יותר. אני אחייך אליך וארוץ, אעלם בערפל הסמיך של החידה. בוא אליי.
השפתיים שלך. כבר כל כך הרבה. זמן. איך. ומה פתאום עכשיו. רק לעמוד במרחק כמעטאפס מולך. לנשום את אותו האוויר. השפתיים יחרכו מרוב געגוע. בלי לגעת. רק להיות איתך במרחק כמעטאפס. מדמיינת את המגע של השפתיים שלך. עוצמת עינים. נשיקה מאלוהים שהיא גיהנום או גן עדן מה זה חשוב בכלל. אתה. רק אתה. מאז ולתמיד. אתה. השפתיים שלך. וכל היתר.
(כן. אני מתגעגעת. אפילו לכתוב לא הצלחתי)
(וגם. עברה לי מחשבה על חייך האחרים וזה שוב כואב כל כך. מועך את הלב והחזה עד שאין אוויר לרגע. תמיד ייכאב ככה?)
(ואתה הרי יודע.שבשניה שהמרחק הזה יצטמצם. שהאוויר שבחלל הפה שלך יתאבך עם שלי. שננשום את אותה הנשימה. זו תגובת שרשרת שאי אפשר לתאר במילים. אפשר רק לגנוח לתוך הפה שלך, להיאנק, לנשוך. זו ריאקציה כימית שמגיעה בנקודת הרתיחה, ממיסה אותי מולך ומקיימת אותי מחדש, שמשחררת מתוכי את הזונה שלך. זה כואב לי על הגוף כמה שאני מתגעגעת.)
אלהים יבוא אלי בתימהון לבב
תי-מה-הון
ה הא השורקת הזו נתנה לו להיכנס
כשאני עוד הייתי עמוק בתוך עיסת ה מה הדביקה שלי
בתוך אטימות הלב טמטום החושים
עינים רמות מראות מרמות
עינים מנוקרות מבכי אך הפעם הזה
אולי הפעם זה יצליח
אולי הפעם אקרא והוא יבוא
אולי הפעם אקרא ואני אבוא
אולי הפעם משהו אחר
דרך החלון זה מתגנב בי
הוא יישב מולי אפור כזה ועייף
לא מה שהבטיחו
אבל זה מה שיש
לפחות אני אדע שהוא פה איתי
שכבר אין בשביל מה
אולי אחזיק לו את היד טיפה
אולי הוא יחזיק את שלי בחזרה
אולי
מישהו
יחזיק
לי
את
היד
ויגיד
מילה
שתיגע
לי
בלב
אבל היד שלי קפוצה סגורה כועסת פוגעת כמו אגרוף בעיקר בעצמי וזה מתחיל גם לפגוע באלה שמסביבי
לא נותנת לחבק לא נותנת להתקרב לא נותנת להסתכל בעינים מפחדת שבחיבוק האמיתי הראשון הכל יתפרק מפחדת שבמבט החודר הראשון אני אבכה עד שכבר לא יישאר ממני כלום, רק גוף שהוא קליפה משומשת ביתר כמה קמטים ועור בהיר בוגדני לא אהוב לא רצוי. אז אני בוכה בשקט, לבד. ולא מתחבקת. ולא מסתכלת בעינים.
לפעמים אני מרגישה שעדיף שלא הייתי. למשל עכשיו. לפעמים הייתי רוצה להיות יותר אמיצה. מבחוץ חושבים שאני אמיצה. אבל אני לא. הלוואי שהייתי. עכשיו אמחה את הדמעות ואקנח את האף אלבש שמלה ואיפור וחיוך אולי. חג שמח.
