התיקון

אני רוצה לדעת אם אפשר לחיות מזיכרון. חיים שלמים שנושמים זיכרון.
אתה יודע. אני כבר לא זוכרת מאז כמעט כלום. מאז של פעם. אני לא זוכרת איך נראיתי אני, בתולה ותמימה וקרועה. בקושי זוכרת איך נראית אתה, יפה ושחצן ואמיתי. יש לי קרעי זכרון קטנים, מראות מבליחים צרובים. אלו רגעים קצרים שבאופן מוזר אותם אני רואה כמסתכלת מהצד, לא מתוכי. אני שומרת כל אחד מהם במגירה נפרדת, עטוף ומרופד ומביטה בהם מדי פעם כמו שמביטים באבן יקרה. באיטיות הזמן הם נפרמים ממני.
אבל יש שני דברים שזכורים בי (כן. הם זכורים בי. לא זכורים לי) כמו השמש בצהרים. כמו צריבת המלח של הים. כמו שאם אעצום את העינים... אז אני שוב שם. כמה שנים חלפו. ועדיין. עדיין.
הראשון הוא זכרון של גוף. אולי זה בגלל שאתה הראשון להיות איתי. בי. ואני בך. ומה ששמור בתאי הגוף שלי, צרוב בדנא של זכרון הגוף, חקוק בתודעת הזכרון הגופי, זה לא איך הגוף שלך היה אז נראה (וחבל) אלא לזכור איך שזה הרגיש. איך גופך הרגיש בי הגוף של הנערה שהייתי אז, הבתולית, הנאהבת, הגומרת. אני עוצמת עינים והגוף של האישה שאני היום זוכר את הגוף של הגבר הצעיר שהיית אתה, אוהב יודע חוקר אותי ואת תענוגותיי גופך שולח בי גלים אינסופיים של תשוקה. אני זוכרת הרגשה של גוף. ועוד לא הומצאו המילים שיוכלו לכתוב את הגעגוע.
השני הוא העיניים. יפות כמו שאי אפשר לספר. מילים רק יאפילו צלילותו של הזכרון הזה השני.