God Slave the Queen

לעתים, מתקדמים בתוך יחסים. מתקיימת אבולוציה, לרוב טבעית, בה התכנים של היחסים מתקדמים. פורצים גבולות חדשים.

לי קרה משהו אחר. ההתקדמות קרתה בתוכי, מחוץ ליחסים. וכעת, יש בי יותר.

יותר עוצמה, יותר תוכן, יותר עומק, יותר כאב, יותר הכנעה. מסע בתוך עצמי. 

אני יכול להגדיר במדויק לְמָה אני צמא.

אני יכול להגדיר במדויק למי אני צמא.

אני יכול להגדיר במדויק את תחושת הצָמָא.

אני יכול לשתות. אבל לא במדויק.

אז מעדיף להיות צמא. עד שאוכל לשתות במדויק.

הלילה, הלילה אצא אל החשיכה, להנציח מטאורים נוזלים ממרחק אלפי שנות אור. לצלם את שכבר איננו קיים. 

שולטים, נשלטים - כולם יצורים קטנים וחסרי משמעות אל מול היקום העצום, חסר הגבולות.

ואז, ככל שהעדשה מתקרבת, רואים את הפרטים, את האדם. את האישה. את הגבר. את אדמומית העור התאב למגע. את רסיסי המחשבה המתערבבים בגניחות אושר הטובלות בכאב מחבק. את הישיבה על הרצפה עם ראש המונח על רגל שרירית ויד מחליקה על שיער ממנו עדיין מבצבצים אגלי זיעה, עדות להתרחשות בת דקות. דקות, מול אלפי שנות אור. גמישות מחשבתית.

הלילה אני מול היקום. או לידו. או איתו. 

הַלִּמּוּד הָאֵינְסוֹפִי, שֶׁלָּךְ אוֹתִי, שֶׁלִּי אוֹתָךְ,

מָה שֶׁסָּגַרְתְּ בִּפְנֵי אַחֵר, אֵלַי פִּתְאוֹם נִפְתָּח,

כְּנִיעָתֵךְ לְמַרְגְּלוֹת הַמִּגְדַּלּוֹר, בֵּין רְסִיסִים שֶׁל אֹשֶׁר,

בְּטֶרֶם שַׁיִט חָסַר תַּעֲנוּגוֹת, בְּתוֹךְ גַּלֵּי הַחֹשֶׁךְ.

יש זמן של התחלה. זמן של תגובות, תגובות של נפש, תגובות של גוף. זמן של גילויים חדשים, של מפגש עם הלא צפוי או הלא מוכר. זמן רוטט.

יש זמן של תוך כדי. חלק ממנו מוכר וידוע, חלק מפתיע. בזמן הזה יש אושר בסיסי ועמוק. זמן שיודע. זמן של כאב נעים.

יש זמן של סוף. זמן של ריקון, של אובדן. זמן של שאלות עם וללא מענה.

וגיליתי שיש זמן נוסף. הזמן של עכשיו. זמן רע מהול בטוב. זמן ממתין. זמן שאול.

בלי תוגה, כפופי צמרת, בלוריות שיבה נבדרת
באשר יפות התואר, בין שריקות העדרים.
תפנוקי גוון ירטיטו, בלכתן לרחוץ בזרם
נכלמים נשפיל עיננו, אל המים הקרירים.

החיים מלאים אקורדים. מבלי לשים לב, אנחנו מפתחים חושים להבחין בדקויות של צלילים. של מלים הנאמרות, של מלים הנשתקות. לזהות את משב הרוח המשתנה של תנועה הקרובה אלינו. לעתים הזיהוי הוא לפני הארוע. לעתים בזמן שהוא מתרחש ואז קשה להגיב. לעתים הזיהוי הוא בדיעבד. אז, זה כבר משפיע.

אני משתדל לנסות ולזהות עם הופעת הסימנים הראשונים. אני בודאי מפספס מעת לעת. אבל פיתחתי חושים.

ויש אקורדים. גם כעת.

"לא עוזב את העיר" אהוב עלי. שם מזהים אקורדים.

הספקנו כבר לא מעט.

גיליתי לך עולם, גילית לי את יופייך.

היית קשורה, היית פעורה, היית אישה.

הספקנו כבר לא מעט.

כאבת בחדרי חדרים ואפילו חווית אותי מאחור במקום פתוח וציבורי. האדרנלין חרך את ראשך היפהפה.

למדתי להכיר ולאהוב את חמוקייך. את קימורייך. את חורייך.

הספקנו כבר לא מעט.

הזדיינו כמו שאני אוהב. כמו שאת אוהבת. היתה שליטה, היתה כניעה. היתה גם רומנטיקה. בשפע. בליל כמעט בלתי אפשרי של כאב וחום.

למדתי את מחשבותייך. את חוכמתך. את דרכך להיכנע, לספוג. את רצונך להעניק. 

הספקנו כבר לא מעט.

שיחות ארוכות. על גילך המוקדם וגילי המאוחר.

זכיתי בך, זכית בי (אני מקווה שאת מרגישה כך... 😄 ).

ובעיקר זכיתי, בוקר אחד - להתעורר לצידך.

יש משהו במפגש שני. חזק יותר מהמפגש הראשון. במפגש השני כבר יש ציפיות. בראשון לומדים. בשני מלמדים.

כבר הכרנו מספיק טוב, הרי התכתבנו בלי סוף, שוחחנו לא מעט. ובפגישה הראשונה הכרנו פיזית. וכל זה מכין בעצם את הפגישה ההיא. השניה.

לחוות אותך מתרגשת, קשורת עיניים, ממתינה ללא נודע. ממתינה לכאב, ממתינה לליטוף. מבלי לדעת מה יקדם למה. מחבקת כאב, נרתעת מליטוף.

לראות אותך פעורה, פיזית ונפשית. תוהה ומצפה. תוהה וחוששת. תוהה ורוצה. לראות אותך ולהבין שזה בדיוק זה. חד, ממוקד, נכון. 

שאת נכונה. נכונה לך, נכונה לי. נכונה אלי. 

הפגישה השניה היתה מושלמת. המדהים הוא, שהשלישית, הרביעית, העשירית, כולן טובות מהמושלם. ועדיין, השניה חקוקה. כמו הסימן שנחקק לימים אחדים באחורייך המושלמים. כמו הסימן הזמני על פנייך הרכות והיפות. סימנים.

כניעתך נפלאה, מוחלטת. כניעה של עוצמה, של ראש חושב ומעריך, של לב מחבק, של גוף מרתק ותוסס. את כל זה פגשתי במפגש השני.

לחיי המפגש השני!