לפני 15 שנים. יום שבת, 13 באוגוסט 2011 בשעה 20:52
כבר כמה ימים שאני מסתובב עם תחושה עמומה בבטן...
ולמה? אני תוהה, משועשע מהתגובות המוזרות של עצמי.
הרי ידעתי שהיום הזה יגיע...
"הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו..."
ואז נוחתת עליי ההבנה...
כמו אב מודאג, העומד ליד בתו בשדה התעופה, דקה לפני שמכריזים על העליה למטוס,
יודע שתיכף היא תתחיל את הטיול של החיים שלה, ותחווה הרפתקאות חדשות, תגלה עצמאות חדשה...
"ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר...."
אז כן...התחושה העמומה הזאת היא תערובת של דאגה לשלומה ולטובתה,
לצד גאווה גדולה על שהיא עושה את הצעד האמיץ הזה...
"אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן..."
ונכון שכשהיא תנחת אי שם היא מייד תתקשר בחיוך אמיץ, שמסתיר אי ודאות ותקווה גדולה, ותגיד שהכל בסדר,
אך הרגע הזה עצמו...החיבוק האחרון שלפני הצעד הראשון...לפני ההרפתקה המסעירה הראשונה...
"עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך..."
כי אחרי הכל - מהם החיים, אם לא הרפתקה אחת ענקית....?
בחיבוק ענק ובאהבה גדולה...