שוט של כאב

"האם אתה יכול להפסיק לקרוא את הבלוג שלה?", שאלה אותי חברה מודאגת,
לא, אני מודה בפני עצמי. עדיין לא.

ובפיצוץ "פוף" קל ועננת עשן דמיונית מתגשם לו שטן קטן ואדום על כתפי, מטפטף לבה רותחת על החולצה, עושה לי חורים של עש מלובן.
אני מחכה לחברו על הבייגלה על הראש שיתגשם גם הוא, שיתן משקל נגד, טענות בדבר חפותי, אבל יוק. לך תסמוך על מלאכים...
האדום הקטן מגחך לי באוזן..."תגיד, חבריקו...אז אתה מציץ שם הרבה?"
"כאילו שאתה לא יודע", אני אומר לו, מנסה להתעלם מהקלשון שדוקר לי את הבפנוכו של האוזן. מציק החרא הקטן.
"אז מה זה עושה לך לקרוא שם?"
ואני חייב להיות כן איתו... ועם עצמי -
שאת האמת.."זה עושה רע. "
"חחח....יצור צבוע שכמותך", הוא לועג לי "חבר עלק....רע לך שלה כל כך טוב??"
"חס וחלילה רע לי שלה טוב!", אני עונה, מנסה לגרש אותו משם, אבל נפנופיי הנמרצים לא עוזרים לגירוש הדמון הדמיוני
"אז למה זה כך, יא זבאלה קטן? הרי זה מה שרצית שיקרה...או ככה נפנפת כל הזמן"
"כן," אני אומר לי\ו...."רציתי וקיוויתי שייקרה בדיוק מה שקורה..ועדיין, לקרוא את זה... עושה לי רע."
"חחח...אז מה, כל השאנטי והרוגע הלכו, אה...." הוא לוחש לי בקול מבעבע של לבה בוערת וזפת רותחת
"כן...את האמת. כן.
אולי בעתיד אוכל לקרוא את הבלוג שלה והאהבה וכינויים ההם באופן נייטרלי...אך אני עדיין לא שם."
"תשמע, חבוב", הוא אומר לי. תודה לאל שהוא לפחות הפסיק לדקור עם הקלשון. "כל העסק הזה....להתרגל זה לוקח זמן"
"כן," אני מהנהן בראשי, "אני יודע. זה תהליך, וכל תהליך לוקח זמן. אולי אהבה חדשה תתן לי את הנייטרליות הדרושה, אבל מה לעשות שאהבה זה לא מונית שאתה מתקשר ומזמין...תגיד, אתה מכיר אולי איזה מישהי לוהטת בשבילי?"
הוא מניד בראשו לשלילה, עשן נפלט מנחיריו הזעירים כשהוא נושף בבוז
"לא, חבוב. אתה זקן מדי, נשוי מדי, וכרגע גם במצב רוח שמתאים יותר לסשן גירוש שדים מאשר לסשן לוהט עם מישהי."
"כן" אני מודה. "תגיד...אז מה אנחנו עושים?" אני מנסה את תרגיל השוטר הטוב והשוטר הרע שתמיד עובד בסרטים
"מה עושים? חחחח...." המנייאק הקטן מגחך, לא נופל בפח "כנראה שזמנית, חבוב, אתה צריך קצת להתרחק..."
"כן," אני מהנהן בכובד ראש. "כן, נראה לי שאתה צודק..."
"אבל תתחיל לכתוב קצת זימה" הוא מבקש לפתע
"מה?" אני שואל אותו, מתנתק מהמחשבות. "זימה?
משהו בכיוון של מרתף עינויים קר, עירום, בלב יער,
בחורה עירומה, בוכיה, בכלוב ברזל קטנטן,
ממנו היא נגררת, נקשרת, מוצלפת, אצבעות שחודרות לפתחים שלה, שבודקות רטיבות וגורמות לאנחות וגניחות,
שדיים כחולים, נפוחים, מגורים מקשירה הדוקה,
אטבי כביסה שתופסים פטמות ושפתיים של כוס,
יד שחופנת שיער, סוטרת עד שהפה נפתח,
זין שנתקע עמוק לגרון, עד חנק, עד השתנקות, עד דמעות?"
"כן, כזה!" הוא מתלהב לי. "עוד!"
"מממ....אני אחשוב על זה", אני עונה לו. הוא לא כזה נורא, הבחור.
אני מציץ במראה על הכתף, לראות את השטן הקטן שלי, אבל רואה רק את עצמי.