שוט של כאב

אני כבר צועד משהו כמו חמש שנים בפארק במרכז. שלוש פעמים בשבוע, כמעט בלי החמצות. גשם, שמש, רוח, סופות....
פעם הייתי צועד בפארק במרץ ובכל הכוח. עם הזמן ושינוי הסטטוס הבדסמי הצטרפה נ' לספורט, אך המהירות ירדה וזמן ההליכה התקצר - וגם הכושר התדלדל לו.
בשנה האחרונה השתפר מעט הכושר כי צעדתי שוב לבד ומהר - אבל רק חצי מהזמן.
והיום, לראשונה זה שנתיים או יותר, צעדתי מהר - וכל הזמן....
מה אגיד לכם?
- חשבתי שיש לי כושר - אבל מתברר שרק לחצי מהזמן. אט אט פחתה לה מהירות ההליכה, ואכן התברר לי שניוטון טעה - וכפול זמן זה לא כפול דרך! המסלול הרגיל שהספיק בול לחצי מהזמן, נראה כאילו גמדים עבדו עליו והאריכו אותו בסיבוב השני...
- אחרי הסיבוב הראשון החזרתי את משקולות הסקוץ' של הידיים לרכב, כי שרירי הידיים התחילו להתעצבן עליי ולאיים בהתכווצות המונית, ולאור אירועי כיכר תחריר וצעדת המיליון לא רציתי לקחת צ'אנס
- עם ישראל עושה על האש כאילו זה יום עצמאות, וכמות עשן-שומן-הכבש שנשמתי נתנה לי אישור אוטומטי לעבוד ב"אווזי"
בכלל, משעשע לראות את הדינמיקה של על-האש VS כושר-גופני. חצי מהנוכחים בפארק צועדים ורצים ועושים רולר בליידס ואופניים - בעוד החצי השני טורח לעטוף את שבילי ההליכה - ואת ההולכים בו - בעשן מנגלים סמיך, בעודו מתפרקד על מחצלות וכסאות, בולס פיתות מפוצצות חומוסצ'יפססלטשיפודים ומתבונן בעושי הכושר בעיניים משתוממות...

לא נורא, עוד מעט חורף, ואז נראה אותם עושים מנגל ברוח ובגשם! אה! :)