שוט של כאב

אני מכיר אותה כבר שנים. תמיד היא היתה, שם ברקע.
ידעתי שצריך להיזהר איתה, שהיא עלולה להכאיב לי. למרות ההיכרות העמוקה בינינו.
כשאחזתי בה, הבטתי בה, עמוק לתוכה
רואה איך היא מתמלאת ממגע ידי, כמו בכל פעם שאנו יחד.
והכל נראה רגיל ורגוע. כמו תמיד בינינו.
איך לא ידעתי שזה עוד רגע ייקרה. לא צפיתי שעוד שנייה היא תתהפך עליי ותכאיב לי.
ואז זה קרה, פתאום. בלי הכנה, בלי סימן מקדים, בלי מילה שתגרום לזה, היא התהפכה עליי
והמעבר מרוגע שליו וחיוך לכאב היה חד וכואב...ולא היה לי זמן לסגת מחמתה הבוערת.
ככה? פתאום? לא ציפיתי לזה...
היד כאבה לי. נטשתי אותה בכעס, רצתי לפריזר הישן, גרדתי ממנו קרח ושמתי על היד האדומה והכאובה.
הבטתי בה בזעם. ככה? אחרי כל השנים? להרוס את כל מה שיש בינינו?
לעולם לא אסתכל עליה באותו אופן. משהו נשבר בינינו לתמיד.
כוס התה של הבוקר התבוננה בי בשתיקה.