אני זוכרת איך הערב הזה התחיל. לבשתי את השמלה הלבנה החדשה שלי, שאמא שלי קנתה לי כשהייתי בבסיס. קיבלתי עליה מלא מחמאות, איזה כיף שאמא קולעת ככה לטעם שלי תמיד, חשבתי לעצמי.
אני וע' יצאנו לבר החדש שפתחו באזור התעשייה. בדיוק סיימתי טירונות, הרגשתי ממש ילדה גדולה כבר, חיילת.
הזמנו בירה, וביקשתי מהבחור שישב לידנו לצלם אותנו, אולי אפשר להגיד שאני הערתי את הטורף.
שמו את השיר שאהבנו, זה בטח היה משהו מהשירים הישנים של סטטיק ובנאל... מה הלך אז? כביש החוף? קמנו לרקוד, ונהנינו בטירוף. מהמוזיקה, מהאווירה, וכן.. גם מהמבטים.
חזרנו למקומות שלנו, ולמשקאות שלנו, קשקשנו.. לא נענינו לחיזורים, באנו להנות מערב כיפי עם עצמנו.
הערב התחיל להתערפל, ומצאתי את עצמי בידיים של מישהו, שמעתי את ע' צועקת עליי לבוא איתה.. וקמתי לכיוונה. זוג ידיים אחר עצר אותי, וע' התעצבנה והלכה. נשארתי שם. חושך, מונית, חושך, בקבוק וודקה מוגש אליי, חושך, אני ליד הדלת לא יודעת מה אני רוצה, כנראה ללכת, חושך, אני במיטה, חושך, נכנס עוד מישהו לחדר, חושך, הבוקר מגיע ואני מתעוררת במיטה מדממת. אני לא יודעת איפה אני, אני לא רואה כלום כי העדשות התייבשו ונפלו. אני תופסת את הטלפון מתלבשת ובורחת. מצליחה לזהות אזור, מזמינה מונית ומכוונת לבית של אמא. רצה למעלה וסוגרת אחרי את הדלת. יושבת על המיטה. בוכה ובוכה. אמא נכנסת, מבינה, גם היא בוכה. אנחנו לא צריכות מילים.
חודשים אחר כך הרגשתי אשמה, הרגשתי זונה, שנאתי את עצמי. שתקתי, אף אחד לא ידע.
חשבתי שזה מאחורי, אבל זה לא היה. זה חזר ותקף במקומות הכי לא צפויים. או שאולי בעצם הכי צפויים. חזר ותקף ושבר. וריסק.
וגם היום כשאני כותבת את זה, כמעט 7 שנים אחרי, אני מרגישה קצת אשמה. שהכוס נשארה לבד. שכשניגשתי לדלת באחד מרגעי הצלילות, לא הלכתי באמת.
אשמה שהאשמתי, אשמה ששתקתי, אשמה שלא דיברתי ולא טיפלתי. אשמה שאני לפעמים קצת מוותרת לעצמי ומרחמת, אשמה שכואב לי, אשמה שאכפת לי. אשמה.
