אתמול בלילה הבנתי עד כמה התגעגעתי לשלווה שלך.
לדרך שבה היית מכתיב את הקצב בו אני נושמת.
אני מתגעגעת לסימנים שתמיד היו נשארים בכל מקום, הייתי גאה בהם. כשגם כמה ימים אחרי, כל נגיעה קטנה בהם הייתה מזכירה לי את המגע שלך עלי.
אני מתגעגעת לאיך שבאמצע הלילה היינו מוצאים אחד את השניה, כמו אחרי שנים של געגועים ומרחק.
אני מתגעגעת לדרך שבה קצות האצבעות שלי גרמו לך להגיב, לאיך שהיית מבקש, ולאיך שגרמת לי להרגיש בנוח לקחת.
אני מתגעגעת לפעם שבה בכית לידי, ולפעם שבה אסרת עלי לבצע.
הדרך שבה רקדנו בסלון בלי מוזיקה, והגבהים החדשים שהגענו אליהם יחד,
הבדיחות ו-high five תוך כדי,
והאמונה שהצלחנו למצוא בכל שעה של היום.
אני מתגעגעת לשבילים שהייתי משאירה לך על הגב והידיים, ולדרך שבה הקול שלך היה נאנח ולוחש בעונג את התואר שלי.
אני מתגעגעת לשרירים הרועדים ולגרון הצרוד,
ובעיקר לדרך שבה היית מחבק אותי בלילה ונושם לי לתוך האוזן.
