אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

אני לא מרגישה טוב,

אז תה חובה

פיג'מה חמודה וחמימה גם יש

וכמובן חיוך (;

 *פוף*

אתמול הייתי במפגש הראשון,

וזה היה לי כל כך קשוח.

לא הפסקתי לבכות כמו ילדה מפגרת.

ובכלל אני רגישה יותר מהרגיל בגלל שהיא עוד 18 יום צריכה להיות בת שנה.

וזה עדין לא נתפס לי.

ועכשיו אני חולה מתה דבוקה למיטה ולא יכולה לזוז 

אני בטוחה שזה קשור .

כי איך גוף יכול להיות בריא אם הנפש חולה?

מקווה שזה יעבור לי במהירות ובחמישי בטיפול השני כבר ארגיש טוב ויותר חזקה.

ולשם שינוי היה כיף לפרוק למישהי עם בכי שהיא פשוט שותקת,

לא מנחמת לא מעבירה ביקורת פשוט היא שם ושותקת ומחכה שאמשיך.

אני מרגישה שאני כותבת זה קצת משחרר אותי,

לא יודעת,

אבל השבת הזו הייתה כל כך עמוסה לי ריגשית.

אני פעם שמחה פעם בוכה ולרוב מתגעגעת.

אני מלאת רגשות אשם או שהן מלאות בי?

אני מפחדת מכל דבר,

אני לא יודעת אם זה החוסר אימון שיש לי בגברים או שזה בגלל שעברתי כל כך הרבה ב 10 חודשים.

החודש היא תהיה בת שנה,אני יודעת שאני אחגוג לה,

מאז שהיא נפטרה פרפרים באים אלי כל לילה עד הבוקר נשארים על החלון, ואני תוהה אם זו הדרך שלה להיות קרובה אלי אם זו היא בכלל.

זה קטע מוזר שמאז שהיא נפטרה זה קורה.

אבל אוף,

מתי אפסיק לבכות כל פעם שאשמע אותה או אראה תמונה שלה?

החוסר הזה לא נראלי שיש דרך למלא אותו.

כרגיל אני קופצת מדבר לדבר כי כזו אני גם בחיים.

השבוע יש לי 2 פגישות חשובות לגבי העתיד שלי,

אבל אני לא יודעת אם בא לי להתקדם?

בא לי להעלם קצת,

לתת לי קצת שקט בנפש.

להיות בלי דאגות ובלי אחראיות.

לרדת מתחת לאדמה בלי פאלפון או משהו כזה רק אני והספרים בעולם הדמיוני שלי.

אני רוצה למצוא מזור לנפש שלי,

למצוא את השקט שאני מייחלת לו כל כך הרבה זמן.

אולי הוא בפתח ואולי בחיים לא יהיה לי את השקט הזה.

אבל מה שאני יודעת בוודאות שאני חייבת לקום אכשהו ולתת את הכי טוב שלי מחר לגדולה שלי.

היא לא אשמה בשום דבר,

בלעדיה כנראה כבר הייתי יחד עם המלאכית שלי.

כי כרגע אין לי שום מטרה לחיות מלבדה.

בשבתות אני בעיקר נכנסת לדאון,

כי שבתות תמיד מזכירות לי משפחתיות ועצוב לי שהיא לא איתי.

 אני מרגישה שאני בתוך כאוס אחד גדול,זה לא רק החור הגדול שנמצא בתוך ליבי,זה לא רק האובדן והאבל.

זו גם הילדה הגדולה שמנסה אותי כל כך,וקשה לי להכיל אתזה למרות  שאני בהחלט מבינה את התסכול שלה.

אבל אני כבר לא סבלנית כמו שהייתי בעבר, אני מרגישה שזה נלקח ממני ברגע שהיא נפטרה או שזה שישר נפלתי למקום שאין לי טיפת פרטיות או קצת שקט לעבד את מה שעברתי ואת האובדן.

אני מפחדת לשכוח אותה,וכואב לי מידי לדבר עליה שלא נדבר בכלל על הסרטונים והתמונות זה דבר שאף אחד לא יצליח למלא את החלל הזה.

יש בי כעס עצום על אלוהים.

כי למה להעביר אותי דבר כזה?

הגעגועים הורגים אותי, הכאב שובר אותי ואני כל בוקר צריכה לנסות להיות שמחה כדי שהגדולה לא תרגיש שאמא שבורה ומפורקת עם חיוך  על השפתים ומבט חלול בעיניים.

"..היא אומרת, אל תפסיק לפרוט על המיתרים
שגן העדן לא חרב,הוא רק החליף דיירים
שהחיים הם לא קורים,רק מוקרנים על מסך
עצום את העיניים,תישך את השפתיים
תשתה עוד כוסית ותשכח
שאני כבר אבודה,ואין לי דרך לחזור
והמלאך שאז שמר עליי,שוכב לו שיכור
המנגינה שמתנגנת באוויר,רק מסמלת
את הסוף שלי..."

 

 

יש לי הרבה סטיות,

אבל אני לא רוצה לספר אותן.

לפחות לא לגברים ישראלים.

כי הם כלכך מתלהבים ושמים את הסטיות שלי במרכז ולא אותי.

 וזה לא מה שאני מחפשת.

אני מחפשת מישהו שישים אותי במרכז ואת הסטיות בצד.

אני יותר לא עדיפות שנייה של אף אחד או רק חור לזיונים.

סיימתי עם הפרק הזה של חיי.

לאור השנה שעברה עלי,

הבנתי שאני רוצה משהו יציב,

הכלה,ביטחון ולחזור למיטה שיש שם מישהו שנשאר לכל הזמן ולא הולך בבוקר שאחרי.

למרות שאני זו שחסמתי את רוב הסטוצים שלי בבוקר שאחרי, כי ידעתי שיש מצב שהם ירצו יותר ואני לא בעניין.

סיימתי עם זה.

ולאור זה אני לא מחפשת כאן כלום.

אין כאן כמעט אף אחד רציני שיכול לעשות את הפרדה בין הסטיות והמח הסוטה שלי לבין זה שזה חלק ממני אבל לא רק, יש עוד הרבה מעבר .

וזו התשובה למה אני לא מחפשת כאן.

שמחה שזה ענה לכם על השאלה (:

כי זו האמת לגביי 😂😂😂❤️

מישהו כתב פוסט על האמירה שלי בכללי שאמרתי שאני הכי כוסית בכלוב.

הגיבו לו

הוא מחק את כל התגובות שמצדדות בי והשאיר רק תגובה אחת שמצדיקה אותו😂😂😂😂😂

אה וגם חסם אותי

אמא כמה אנשים הזויים יש כאן.

😂😂😂

💔

ותראו את  הלק הממם שלי (;

היום זה 30 יום שאני בלעדיה,

30 יום בלי להריח אותה,

30 יום בלי לטפל בה,

30 יום בלי החיוך שלה,

30 יום בלי הצחוק שלה,

30 יום בלי הילדה שלי.

☆

אני בוכה, בכי חרישי ללא קול .

אני דוממת ולא יכולה לזוז.

האמונה הזו שהכל יהיה בסדר,יותר נכון התקווה הזו התנפצה לי בפנים בלילה שהודיעו לי שהיא לא תעבור את הלילה.

זה היה הפחד הכי גדול שלי.

עזבו את הגעגועים שלי והכאב שלי,

הסביבה שלי קיבלה את זה גם קשה.

ואני לא מבינה, למה, למה לעזאזל לקחו לי אותה?

למה לא השאירו לי אותה איתי?

מבטיחה הייתי נותנת לה חיים נהדרים מלאים אושר,שמחה ואהבה מול הכאב והסבל שהיא חוותה.

כן אני נל ואני אגואיסטית.

אני רוצה את הילדה שלי איתי לא איכפת לי שהיא סובלת ולא בתוך הקבר מתחת האדמה.

♡