יומן מסע

חיה בתוכי ילדה קטנה-

צוחקת

רוקדת

מחייכת

קורצת

מפלרטטת

מרגישה

מסתכנת

לומדת.

ילדה קטנה ממש שמחפשת לחוות ולהרגיש, להשתובב.  ילדה קטנה שרוצה להיות ילדה קטנה. 

הילדה הקטנה שחיה בי, כל מיני דברים שקרו לה בחיים לא אפשרו לה באמת להיות ילדה קטנה. אילצו אותה להתמודד,

לקחת אחריות,

לימדו אותה להיות יציבה  ומכולכלת,

לימדו אותה להיות מחושבת וזהירה. 

לימדו אותה להתבגר.

אבל היא עדין רוצה ומחפשת להיות ילדה קטנה.

ילדה קטנה, שתכלס, מעולם לא היה לה האפשרות להיות. 

להניח ראש על כתפיים רחבות, לדעת שיש מי שיתמוך אותה ויעזור לה. מי שיאיר לה, כשהוא צריך. 

וגם אם היא תעצבן אותו הכי הכי בעולם, כמו שרק ילדה קטנה יכולה לעצבן מבוגר אחראי-  הוא לעולם לא ילך. 

בוקר של שבת יפה.

אני מתעוררת בעצלתיים והבית עוד ישן כולו.

אני אוהבת את השעות השקטות האלה.

בהן שומעים את הציפורים בחוץ ואת קולות המאוורר ומתעלמים מהצורך המתגבר לעשות פיפי.

זה מאפשר לי לסדר את המחשבות שלי.

לזקק מה בא ואיך. מה באמת באמת מתחשק לי.

ואיך אני מקדמת את זה.

לא רק בדסמית.

גם בדסמית.

זו תקופה טובה עבורי.

זה זמן מה שזו תקופה ממש ממש טובה.

בלי חוסרים.

בלי כאבים.

בלי דרמה.

בלי עצבות.

ובלי אכזבה.

אלא חויית הטוב, בכל אלמנטי החיים העוטפת אותי. 

והקארמה טובה אלי- מאפשרת לי לחיוך שקט.

אם אני אמות מחר? אז ממש ממש חייתי. לא רק מינית. אבל אוהו איך שחייתי מינית.

בניתי ואהבתי והיתי מחושבת ומוכוונת מטרה.

גם משוחררת מינית וגם בייתית להחריד.

ולעתיד שמתחיל ממש עוד רגע, כשאני אקום לעשות את הפיפי המטורף הזה שיש לי כי אני לא מצליחה להתאפק יותר, אני אחכה בציפיה נקייה בלב.

עם רעל בעיניים וסכין בין השיניים.

כי יש לי עוד דבר או שניים לממש שעוד לא הספקתי.

ויש בי עוד אהבה לתת.

ואהבה לקבל.

וכי בא לי לחלוק את הטוב הזה, עם מי שטוב גם לו.

יש!!!!

זה כיף להיות מופתע בדרך הזו.

הוא גדול מימדים, גבוה ממני וגדול, אני אוהבת אותם כך. 

הוא גם איש שיחה ועדין וסאחי כמוני וכמעט אפשר לטעות ולחשוב שהוא חננה. 

ואז, כשהוא זיין אותי מאחורה, ולחש את מה שלחש לי באוזן, 

יצא ממנו פתאום אגרסיה מטורפת ששתפה אותי בהפתעה והרטיבה אותי כהוגן. 

הוא חדר אותי תחילה עם היד, חזק, ולא יכולתי שלא לצרוח. 

כשהכל נגמר, הוא לקח אותי לשירותים ובעדינות תיקן לי את התיקתקים של בגד הגוף, הממוקמים בין רגלי.

וזה מחייך. 

גם בגלל הדיסונס. (ואני מתה על הדיסוסננסים, בעיקר האלה הטיבעיים, שיוצאים כדרך אגב),

ובעיקר נוכח ההבנה הפתאומית - מה עוד הוא מסתיר תחת המעטה המכובד, והעיניים הכחולות הנעימות. 

למחורת, בדרך הביתה התקשרתי לחברה לספר לה.

"סקס כזה יותר טוב מאנטיביוטיקה, אה?". היא אומרת לי

"לגמרי" אני משיבה. "לגמרי"

ואז הונילי,

שבאמת שניסיתי להשאיר , לפחות בהתחלה, מהאהבות הגדולות שלי לאקטים בדסמים מסויימים,

מספר לי על חניקה שהוא שעשה למישהי שביקשה ממנו. 

וכמה זה עשה לו את זה....

ואני, בסדר הזה-

😳

🤐

😎

נ.ב.זה כל כך כיף לכתוב על אנשים שלא קוראים. לא פה בכלל. זה כמעט קטרדי. 

מותר לכתוב הכל ועל הכל מבלי לדאוג שהוא קורא ומה הוא קורא. 

-"ככה אני. עם כל הלב. ויהיה מה שיהיה"

-"אני רואה. ואני אופטימי. וגם ככה צריך"

-"גם אני בת אדם מאוד אופטימית. אבל כשנותנים ככה את הלב, נפתחים ככה-אז גם נפגעים. ובגלל שאין חומות, אז זה כואב במיוחד"

-"ואפשר בלי?"

-"בטח שאפשר. רדוד יותר אומנם, פחות ממלא נפש"

-"ומה הטעם?"

-"פחות טעים."

"יש אלף אנשים
ולכולם דעות
אלף מתלבטים
אם לחיות
או להיות סתם
בנאדם
כלוא בין החומות
של הפחדים שלא שלו
של אנשים שלא העזו לנסות
תהיה האיש שלא פחד
שלא חשב יותר מידי
מה יאמרו ואם כדאי
הכוונה תהיה לך כיוון
האמונה תתן לך אמון בדרך

וזה מתחיל בצעד
זה מתחיל בחלום
זה מתחיל באיזור בבטן
שתמיד ממשיך לנשום
זה מתחיל ממני
וממשיך אליך גם
זה מתחיל בדיוק בפחד
שניצחתי לא מזמן
זה מתחיל מדימיון
וממשיך למציאות
זה האומץ להפוך את הקשיים
להזדמנות
זה מתחיל בצעד
וממשיך למסע
זה מתחיל מאדם אחד
ועובר לאנושות כולה"

"ולא אהבנו כבר הרבה שנים
אהבה כזאת שמנצחת
גם ברגעים הכי קשים
היא שם אתך ולא בורחת
זאת אהבה כזאת ללא כאב
זאת אהבה כזאת שאין בה צער
אז ריבונו של העולם תגיד
מתי כבר יפתח השער

תגיד מתי בחרנו להיות
שבויים בתוך שקרים ופחד
ואין ת'אומץ לנסות
לראות מה שקבור מתחת
וכל הזמן מול העולם הזה
תסתכל איך הוא צוחק עלינו
אז ריבונו של העולם תגיד
מתי יהיה שלום בינינו

שם -
איך הייתי מאושר
עומד מולך ושר
נשקי אותי עכשיו - הכי קרוב אלייך
שם -
כל העצב בעולם,
כל הצער לא קיים,
נשטף לו אל הים,
ואז חוזר אלייך"

מה הם הדברים שאני רוצה בחיים?

נראה לי שכל יום יש לי תשובה שונה לשאלה הזו.

יש ימים שחסר לי משהו- שאני יודעת להגדירו.

יש ימים שחסר לי משהו- ואין לי מושג מה הוא.

ויש ימים שלא חסר לי כלום כלום.

כמו היום,

כמו בתקופה האחרונה.

ולא בא לי שישתנה ולו סמנטימטר בחיי.

שישאר בדיוק כך.

בחופש המטורף הזה שיש לי.

בעטיפה המוגנת שלי.

ביציבות הבלתי מעורערת שבה אני חיה.

ואהבה הנוכחת בחיי באופן תמידי, מכל אוהבי.

אני שולחת תמונות והודעות מחו"ל לכל חברי, ולכל מי שאכפת לי ממנו, והוא במחשבותי.

ולקראת הערב, כשאני כבר גמורה לגמרי מיום שהתחיל לקראת בוקר ושלא היה בו אף לא דקת מנוחה-

אני מודה על האושר שיש לי בחיי.

על מה שהיה לי לפני שטסתי,

על מה שאני חווה פה,

ועל מה שמצפה לי כשאשוב.

יש לי כל כל הרבה.

כל כך, כל כך.

אני מודה.

ולא צריך לחשוב על זה יותר מדי.

או לנתח את זה.

או לחפש משמעות.

כי היא ישנה. 

היא פה.

היא עצם ההויה עצמה.

תודה!

אם היו שואלים אותי בדבר כזה אירוע, הייתי מייעצת כנגד.

זה פשוט עלול להיות מסוכן.

הייתי מייעצת להכיר קודם. ללמוד. לסמוך. 

כי באמת שיכול להיות תוצאות מרות. 

האינטואיציה שלי עוד לא אכזבה אותי.

למזלי.

כשהוא מתקשר אני כבר חצי גמורה מעייפות. אני קמה מוקדם ממש, והשעה מאוחרת בלילה ונכבים לי האורות. 

אז אני מתלבטת אם לזרום. 

בסוף אני מחליטה שזה או עכשיו או לעולם לא.

אני לא מוצאת את כיסוי העיניים שלי, אבל זה קטן על כוחותינו. אני מוציאה צעיף, וקושרת איתו את עיני. 

נעמדת עם הגב לדלת. 

הוא נכנס. 

זה מחייך ומלחיץ, וקשה להביך או להלחיץ אותי. 

הוא נוגע. 

מלטף.

מענג.

הצעיף נשאר על עיני.

אני נוגעת בתווי פניו. מנסה להבין. להכיר.

אני נוגעת בתווי גופו.

הצעיף נשאר עלי. 

הוא מזיין לי את פה. 

ומסיים לי בגרון.

הצעיף נשאר עלי. 

הוא קושר אותי למיטה.

ומשחק בי למטה.

אני אוהבת שעושים את זה.

הוא מחדיר בי פלאג.

הצעיף נשאר עלי.

הוא מזין לי את התחת חזק ומהר ואני גומרת משילוב של עונג וכאב, ומההצמדה של הצעצוע אלי.

אחרי הגמירה שלי זה נטו כאב. 

אני מתחילה ליילל. הוא לא עוצר.

אני מבקשת "די". הוא לא עוצר. 

אני מתרכזת בכאב.

הצעיף נשאר עלי.

מיוזעים. אנחנו שוכבים במיטה. 

ואז אני מורידה את הצעיף.