יומן מסע

לא נרדמת.

וכשאני לא נרדמת המח שלי משתולל.

לוקח אותי למחוזות של אגו וגאווה פגועה.

"למה אני עבורך ואתה לא עבורי?"

לוקח אותי למחוזות של כעס,

ושל חוסר אמון ואמונה.

של חולשה.

נע ונד בין הנדרש והמצוי.

נקבר בצרורות של רחמים עצמיים.

ובכל הזמן הזה,

קורה מה שתמיד קורה כשאני חסרה, זמן רב מדי.

זה אותו הריח.

ואתה האינסומיה.

אני לא מתלוננת.

זה רק חוסר השינה הזה, שמזיז לי את המיינד מהמקום השמח שאני רוצה להיות בו.

יום חדש מחר.

יהיה טוב.

כבר טוב.

ויהיה עוד יותר.

כשאני כותבת פוסטים על מחסור בכאב,

אני מקבלת אדומות שמציעות לפתור לי את ה'בעיה'.

וככל שזה נשמע לי מפתה,

בגלל המחסור,

זה אף פעם לא עם כל אחד ולא בכל מחיר.

רחוק מזה אפילו.

כי למרות כל הרעש הוירטואלי שלי, ולמרות האומץ שקיים בי,  אני רחוקה מלהיות קלת דעת.

אני צריכה להעריך, כדי לאפשר לטייל בקצוות.

אני צריכה להעריץ אפילו.

לסגוד.

להתנהלות, אופן דיבור, בחירות בחיים, איפוק, שליטה עצמית. מעשים.

ואפילו שמשתמע מדברי שאני רכה כבר מספיק,

ורעבה למשעי,

אני לא במקום של אינסטנט .

לא במקום של להכנע לצורכי גוף אל מול צרכי המיינד.

ולא אהיה. לעולם.

"תאהב אותי, ללא אבל".

או שאל תיהיה.

אסתדר בלעדיך.

מבטיחה.

ובסופו של יום יבוא אחר.

מתאים.

כזה שאני מחכה לו.

כזה שיתאים לי, כמו שאני מתאימה לו.

כזה שאני מחפשת בין השורות הכתובות.

אולי לא כמו כפפה ליד,  אלא כמו הסאדו למאזו.

שלי.

כשהציפיה ארוכה כל כך,

והמטרה קרבה כל כך,

ואז מתפספסת,

 חומקת לך בין הידיים והגורל עצמו מתעקש להרע לך.

זה קשה להתרומם מזה.

צריכה כאב.

כזה כמו שאני צריכה.

ממוקד.

מאמץ.

זה לא אסקפיזם.

זו צורת התמודדות.

זו הדחיפה שאני צריכה אותה כדי להרים את הראש למעלה.

כדי לחזור ולחשוב חיובי.

זו הייתה מכה חזקה מדי.

וקשה לי.

התסכול גורם לי לרצות לאכול את הטיח מהקירות.

ואתה חפור בעמדתך. בעולמך. 

תחמול את עצמך.

ואם לא את עצמך, אז אותי.

בבקשה.

תחמול אותי.

תסגר איתי בבועה משלנו. בוא נברח מהעולם.

אני אתן לך את מה שאתה צריך. הרבה ממה שאתה צריך. המון פשוט. כמה שתירצה בעצם.

אהיה לך למה שתצטרך.

למשענת.

למענה.

אתה תעזור לי עם העניין הזה של הטיח.

בבקשה.

אני יכולה ללמדך להיות דום.

זו לא אמרה מתנשאת.

אתה סאדסט משל עצמך. את זה, גם אילו רציתי, לא הייתי יכולה ללמדך.

אתה גבר גבר. 

דומננטי ואסרטיבי.

בעל דיעה ועמוד שדרה.

חם.

מכיל

שומר.

חכם.

מצחיק.

אבל אני עדין יכולה ללמדך להיות דום.

איך?

פשוט.

אני יכולה להיות סאבית.

הכי סאבית שיש.

ללמדך נתינה של סאבית,

רצון להיטיב,

רצון להיות עבורך.

בלי תנאים.

בלי דרישות.

בלי אג'נדה.

אמיתי. בבטן.

מהמקום שלי. הנמוך. הסאביטיבי.

אני יכולה ללמדך להיות דום.

אם תאפשר לי לנהוג כסאבית.

אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אכתוב עליו.

אבל אני כבר יודעת איך אני עם הבטחות דטרמיניסטיות לעצמי. :)

אז איך.

איך מבקשים כאב ממי שאת בכנות חוששת שיכאיב לך?

והגוף בוער.

הוא לוקח מעט, לאט. 

מאוד מאוד מחושב. עצור.

ואת יודעת שאת יכולה יותר.

רעבה ליותר. 

אולי לא לאקסטרים שלו, אבל לקצה שלך.

אבל את גם יודעת מה הוא מסוגל.

את *יודעת*. 

אז איך מבקשים ממנו כאב?

אני מושכת גופי בשמן נעים, ריחני,

נותרת עירומה, ללא החוטים האהובים עלי, כי כך הוא מעדיף את זה,

ללא הפוזה, וללא האגו שלי,

ללא הגדרות וללא ציפיות.

אני דוחקת בעצמי להיות.

הופכת להיות רכה.

הכי רכה שאני יודעת להיות, ואני יודעת.

נעימה. אינטימית. מקבלת.

קל לי כל כך להיות זונה. לתת גוף.

וקל להיות לו לזונה.

לצעצועית משוכללת.

אני פותחת ליבי רחב ואמיתי, ללא אשליית ההתאהבות או הציפיות לסטטוס מדומה והכרה.

איך מבקשים ממנו כאב?

כשזה מה שאני רוצה, וכשזה מה שאני חרדה מפניו.

הלוואי יכולתי לסמוך מספיק רק כדי לבקש.

אז הייתי יורדת על בירכי לפניו,

לא בגלל הפאסון,

אלא בגלל שזה מה שמרגיש לי נכון,

ולוחשת ,

בקול שכמעט איננו נשמע,

כי הפחד הוא מכשול, שיש להסירו-

בבקשה,

קח אותי קצת יותר.

בבקשה, תצליף בי.

לו רק הוא היה קורא.

כי רציתי להעניק לך משהו , שיהיה רק שלך.

כל כך פשוט ובסיסי, נכון?

וכל כך אמיתי במהות שלו.

ממני.

מכאן ואילך,

לא משנה מה ומו ומי,

יהיה לך את זה.

כל זמן שתירצה.

בראש.

בזכרון.

וזה יחייך אותך, לבטח.

וזה מחייך גם אותי, עכשיו.

ובשורה התחתונה,

זה היה,

נטו,

בישבילך.

זה פתח לי את התיאבון.

וזה לא שהייתי שבעה קודם.

זה הקפיץ את הרעב לרמות שלא יתוארו בכלל.

זה הפך אותי לעיסה, לכמהה,

למינון המדויק הזה,

של כאב שמחבר בינינו,

בנקודת המפגש שבין רמות הצורך והדרישה.

לכדי זיקוק של שלמות חמה עוטפת ונוטפת.

זה הפך אותי רעבה כל כך.

והזכיר לי מי אני.

בתוכי.

כשמורידים את שכבות הציניות הרבות.

הסתכלתי עליהן בקנאה.

רציתי להיות שם.

רציתי לעמוד שם ולתת.

ראיתי וידעתי שאני שייכת.

שאני יכולה.

אולי לא יותר. 

אבל בטח לא פחות מחלק.

ואז חשבתי עליך.

איך שאתה היית נהנה שם.

איך שאתה היית נהנה שם איתי.

לקחת ממני.

גם אתה שייך לשם.

רציתי להיות שם במקומן, איתך.

אני אנעל אותו, 

ואושיב אותו על כיסא בפינת החדר.

יש לו צעצוע נחמד בין הרגליים, אבל הצעצוע שלו איננו רלוונטי לסשן הזה.

את המפתח לכלובון שלו אתלה על שרשרת סביב צווארי.

אשים לו מסיכה על הראש.

הפה שתוק.

רק העיניים ישארו גלויות.

 אתה תיכנס לביתי.

בסלון אציע לך כוס קפה .

בלי הרבה קשקושים ועניינים.

אתה תיקח אותי לחדר ותזיין לי את הצורה. 

אתה אוהב חזק? אז חזק.

אתה אוהב להצליף? אני רק אשמח.

אתה תהנה.

וגם אני.

וכשתגמור, על הבטן שלי? על היריכיים? על הגב? הוא ילקק את הכל עד שאני אהיה מרוצה.

עד אז?

הוא רק יזיל ריר ויקנא.

אני רוצה את הקנאה שלו.

אז מה אתה אומר, 

עוזר לי? 

תמונה לאילוסטרציה.

*בפרטי. ברור בפרטי. ותיהיה מעניין*