יומן מסע

כשאני כותבת פוסטים על מחסור בכאב,

אני מקבלת אדומות שמציעות לפתור לי את ה'בעיה'.

וככל שזה נשמע לי מפתה,

בגלל המחסור,

זה אף פעם לא עם כל אחד ולא בכל מחיר.

רחוק מזה אפילו.

כי למרות כל הרעש הוירטואלי שלי, ולמרות האומץ שקיים בי,  אני רחוקה מלהיות קלת דעת.

אני צריכה להעריך, כדי לאפשר לטייל בקצוות.

אני צריכה להעריץ אפילו.

לסגוד.

להתנהלות, אופן דיבור, בחירות בחיים, איפוק, שליטה עצמית. מעשים.

ואפילו שמשתמע מדברי שאני רכה כבר מספיק,

ורעבה למשעי,

אני לא במקום של אינסטנט .

לא במקום של להכנע לצורכי גוף אל מול צרכי המיינד.

ולא אהיה. לעולם.

"תאהב אותי, ללא אבל".

או שאל תיהיה.

אסתדר בלעדיך.

מבטיחה.

ובסופו של יום יבוא אחר.

מתאים.

כזה שאני מחכה לו.

כזה שיתאים לי, כמו שאני מתאימה לו.

כזה שאני מחפשת בין השורות הכתובות.

אולי לא כמו כפפה ליד,  אלא כמו הסאדו למאזו.

שלי.