יומן מסע

אני הבטחתי לעצמי שלעולם לא אכתוב עליו.

אבל אני כבר יודעת איך אני עם הבטחות דטרמיניסטיות לעצמי. :)

אז איך.

איך מבקשים כאב ממי שאת בכנות חוששת שיכאיב לך?

והגוף בוער.

הוא לוקח מעט, לאט. 

מאוד מאוד מחושב. עצור.

ואת יודעת שאת יכולה יותר.

רעבה ליותר. 

אולי לא לאקסטרים שלו, אבל לקצה שלך.

אבל את גם יודעת מה הוא מסוגל.

את *יודעת*. 

אז איך מבקשים ממנו כאב?

אני מושכת גופי בשמן נעים, ריחני,

נותרת עירומה, ללא החוטים האהובים עלי, כי כך הוא מעדיף את זה,

ללא הפוזה, וללא האגו שלי,

ללא הגדרות וללא ציפיות.

אני דוחקת בעצמי להיות.

הופכת להיות רכה.

הכי רכה שאני יודעת להיות, ואני יודעת.

נעימה. אינטימית. מקבלת.

קל לי כל כך להיות זונה. לתת גוף.

וקל להיות לו לזונה.

לצעצועית משוכללת.

אני פותחת ליבי רחב ואמיתי, ללא אשליית ההתאהבות או הציפיות לסטטוס מדומה והכרה.

איך מבקשים ממנו כאב?

כשזה מה שאני רוצה, וכשזה מה שאני חרדה מפניו.

הלוואי יכולתי לסמוך מספיק רק כדי לבקש.

אז הייתי יורדת על בירכי לפניו,

לא בגלל הפאסון,

אלא בגלל שזה מה שמרגיש לי נכון,

ולוחשת ,

בקול שכמעט איננו נשמע,

כי הפחד הוא מכשול, שיש להסירו-

בבקשה,

קח אותי קצת יותר.

בבקשה, תצליף בי.

לו רק הוא היה קורא.