יומן מסע

נתונים-

יש לי אצלה מברשת שיניים

ותמרוקים שונים (דואודורנט וכו')

יש לי אצלה בגדים להחלפה, המונחים בכבוד בפינה בארון. 

יש תמיד חלב כשאני באה,

שלא נדבר על חיבוק חם ואוהב.

שאלה-

האם אנחנו בזוגיות?

עריכה מאוחרת-

היא מוסיפה שיש לי גם צד קבוע במיטה.

זהו השאלה קיבלה תשובה

😳

מזמן לא הייתה פה תועבה.

איזה לובן שמתחשק לו האדמה חמה.

פסים של צריבה על עור כמהה,

זה כואב או אוהב,

מה זה זה?

מזמן לא הייתה פה תאווה צרופה,

ספק צורך, ספק דרישה,

התמכרות פיסית לאנדרופינים במערכות,

או סתם משחק,

הצלפה , חדירה, יותר או פחות.

רגע שכחתי, לחרוז זה ילדותי.

צריך לכתוב על רגשות ועל תובנות שבי.

או לכל הפחות על האהבה,

מה המחיר שלה?

איש לא ידע.

אבל כשהגוף רותח, והמיינד דורש,

זה מבעבע, רותח, עוד אשרף בתוך האש.

ומסקנה אחת ממנה אין לטעות-

אני פסיכית עם כל הקבלות .

כמה זה נעים להרגיש את טיפות הגשם שמלטפות לי בנעימים את הפנים, 

כמה זה נעים להריח את הריח הרחוב שנשטף לאחר הגשם.

עבודה קשה בסוף שבוע שלם,

מנקה את הראש,

מזככת את הגוף,

ועושה טוב.

עבורך, יפה שלי- עד תום כוחותי. ועד קץ יכולותי.

בואי חבקי אותי חזק,

נלך לישון מסופקות,

מתוך תחושה של מסוגלות.

כוח נשי.

וקינון מאסיבי :).

בואי יפה שלי,

יפה כל כך, פנימה,

אמיתית עם עצמה, ועם סובביה,

כנה עד דמעות.

לימדת אותי כל כך הרבה,

וכל כך הרבה כוחות נתת.

את לי אחות.

אני אוהבת אותך.

זה היה אמור להיות פוסט על כמה שמתחשק לי לאקסטרים.
בין אם זה בצד הנשלט שלי, המזוכיסטי נורא,
ובין אם זה בצד השולט, אל מול זה המתמסר אלי..
זה היה אמור להיות פוסט על כאב, חדירות, ועל גמירות ועל זעקות ועל התניות שבסיסן בלרצות עוד.
אני יכולה ללמד אותך על לרצות עוד. אני המצאתי את "לרצות עוד", וליטשתי וזיקקתי ובניתי והעצמתי עד שזה קיבל חיים משל עצמו.

זה היה אמור להיות פוסט אפל על תשוקות ורצונות והכל ידוע ונכון אבל בעצם- יש לי חוזה עם מנהל קרקס גדול.

ובסופו של יום-
תעריץ אותי.
את האדמה שאני הולכת עליה.
את המילים שיוצאות לי מהפה.
את ריחו של גופי,
את מגע שיערי.
אל נשיקותי ואל הנשיכות הקטנות בסנטר.

תייחל למגע שלי.
של הפה שנסגר על איבר זקור.
של הגב הנמתח אליך, להתנחם בך בעת כאב.
של כף ידי, התופסות אותך בעודי משתחלת עליך ורוכבת  עוד ועוד.
אל ידי, המחבקות, המעסות את גבך הדואב.
אל התחת שלי, שנלחץ את מפשעתך, בעודי אל צידי ואתה בוחר באיזה חור מתחשק לך הפעם.

תעריץ אותי כך שלא תוכל עוד לתפקד בלעדי, בלעדי קולי, או נוכחותי בך.

תתגעגע למילה הכתובה.
חטופה במסרון זריז, או משפטים בנויים, מחושבים בפוסט המהלל אותך.

תעריץ אותי.
תתמכר אלי.
תכיר, תתאהב ותאהב.
תאהב המון. הרבה ממש ולגמרי.
אמיתי וחם ורותח.
תאהב כל הזמן. במעשים. במילים. במחוות גדולות כקטנות וברעש וצלצולים ואנחות שקטות וכאב של לוחמים.

תעריץ אותי.
ותתעלם ממגרעותי.
רבות אך לא קיימות.
תיתן לי , במקדמה, את כל מה שאני צריכה ממך.

תעריץ אותי.
ותראה לי את כל הערצתך.
תן לי לחוש בה.
ובך.
ובמה שאתה מסוגל.

תעריץ אותי.

המדבר עושה לי טוב.

ממש טוב.

שלושה ימים במקומות חמים , מועטי בני אדם.

מים שבוקעים מהסלע ומרווים את הצמא להיות, את הצמא לנשום, את הצמא לחוות.

ואני כל כך צמאה.

מים שוטפים ומנקים.

מים מטהרים.

דרי מדבר.

ושקט.

כל כך הרבה שקט שכל מה שנותר הוא שזין גדול יפלח את הנשמה לשנים לפילוח הגוף כשם שהקרקע מתבקעת לשניים.

זעקה חרישית שמפלחת את השקט בחדרי הלב.

זה מחמיא לי האיפוק. 

נדיר ומחמיא.

ומחזק.

*תעשו לי טובה בלי תגובות של "אבל את נשלטת, לא?".*

הנשלט שלי בחו"ל.

ולי מגרד באצבעות. ממש.

בא לי לשחק. להכאיב.

לערבב לו את הנפש מבפנים ולעשות לו בלאגן בקרביים. 

לגרום לו לחשוב על זה. לרצות. לייחל. ליילל.

לקשור את הזין האיתן, ולהצליף בו עם השוט הקטן.

להאדים את האחוריים.

לשחק עם הגרון. 

הגרון הוא צעצוע למשחק לא פחות מאשר שאר הגוף. 

לחדור. 

הרעד ברגל- יש לה מנעד שמוכר לי היטב. איזה רעד- מותר לי להמשיך, ואיזה לא. 

הוא לא יאמר לי מילת ביטחון. 

הוא ירחף.

ואני ארעד מדום ספייס אחריו. 

מגרד לי בידיים. 

ובמחשבה .

אני אוהבת את המדבר. 

השקט העוצמתי שלו עושה לי שקט, ולראייה, המדבר השקיט לי את החששות והמעוקות שיש לי בנוגע לצפוי בעתיד הקרוב.

יש בו, במדבר, אנרגיה מרגיעה, והתכנסות, והוא דורש משמעת. 

הוא איננו סלחן לטעויות, ואיננו מתפשר לתנאיו. 

והוא גם יציב. 

לא היה הרבה בדסמ.

אבל היה הרבה מדבר. 

שמרגיע אותי,

מאפס אותי,

ונותן לי.

תודה על היותך. היותכם, חברתכם.

ותודה על המשמעות.

היום, בשיא המועקה והקושי, הוא יגיד לי שאתמול היה כיף.

אני אחייך.

ואסכים איתו.

☆▪☆▪☆

על בירכי בקצה  מיטה.

ראשי צמוד למיטה.

ידי בין רגליי.

הידיים נקשרות יחדיו.

גם הרגליים.

כולי חשופה אל מולו, נקביי לשעשועיו.

הוא מאונן אותי קצת ואז משפריץ.

אני מרגישה את הנוזל החם יורד במורד ירכיי וממלא את מלוא ידי המרותקות.

הכל הכל רטוב.

הוא משחק בי עם המגיק, אבל הכאב שהוא מעניק מונע ממני לגמור.

הוא מכניס אצבע. ועוד אחת ועוד אחת.

אני סופרת חמש. זה קשה להכיל 5 בתנוחה הזו. 

הוא מתחיל לזיין אותי עם היד.

זה כואב.

מאוד.

ואני יכולה להרגיש ממש השלבים בהם אני נעלמת אל תוך הכלום העשיר והמגוון הזה , שהוא יוצר בי, יוצר עבורינו.

בסוף הערב , לשאלתי, הוא יראה לי עד היכן חדר עם ידו. ואני נלחצת קצת. כאב לי עכשיו, אז איך אפשר להכיל עוד???

"את תדאגי, פעם הבאה אולי כבר אכניס הכל".

כל שנה,

פעם בשנה, ביום כיפור,

אני מוציאה פוסט בסימן "אני לא מצטערת".

השנה לא יהיה שונה.

ולמרות הקושי הריגעי הנוכחי לאור המקרה שהיה, אני לא מצטערת.

לרגע לא.

בגדתי בו פיסית ונפשית, כי הוא בגד בי קודם. בגד בהבטחה הראשונית שהוא נתן לי. ביחס שלו. בהתעלמות ובחוסר החום. בחוסר מענה אלי, בסיסי. בזה שהייתי וחשתי בבית כלא.

כשבגדתי בו, זה היה לאחר שהגעתי לתחתית. ואלולא הייתי בוגדת בו ברמה הפיסית, לא הייתי יכולה להמשיך לחיות.

זו לא הגזמה.  לא משפט שכותבים כדי להעצמים את הטקס.

מחשבות אובדיות היו גם היו. ימים ששכבתי במיטה בדכאון. כבויה ומתוסכלת. אדישות נוראית של עצב שהצטבר בי- בבית.

לא היו ריבים בבית.

לא הייתי מתווכחת.

לא הייתי כועסת או מתרעמת על כלום.

רק אומרת "אוקי" ונכנסת למיטה.

בגדתי בו, כדי להציל אותי.ואין בי רגע של צער על כך. או התנצלות. או חרטה. אם כבר, אני מצטערת שלא עשיתי את זה קודם.

אז לא.

אני לא מצטער בפני אף אחד שפוגע בי.

בפני אף אחד שמכאיב לי. בוודאי במתכוון.

בפני אף אחד שבוחר את עצמו, במודע או שלא במודע, על פני.

בפני אף אחד, שמנצל את העובדה שאני חונכתי לספוג. והרבה. הרבה מדי. שחונכתי להוריד את הראש ולפחד. שחונכתי לרצות. שחונכתי להגיד "כן", ולרעוד לפני שאני אומרת "לא", שחונכתי שזה בסדר לסבול עבור מישהו אחר. שזו צורת חיים.

אני לא מתנצלת בפני אף אחד שניצל את זה.

אני לא מתנצלת בפני אף אחד שלא מתנצל בפני.

ואני בעיקר לא מתנצלת,על זה שהשנה-אני בוחרת בי.