והאמת היא שזה ככה פשוט באמת.
כמו בשיר.
ילד . ילדה. אהבה. זו כזו מילה גסה בימינו.
אחדים מפחדים להגיד אותה מתוך מקום של פגיעות בעבר, מפחדים להרגיש, לשחרר, סוגרים את עצמם ואת ליבם ובונים חומות שגם הם מתקשים לשבור אחר כך,
ואחרים משתמשים בה כתירוץ נח לעצמם כדי להסבר הרגל של נוחות ונהנתנות מהנתינה הגישמית. "אוהב אותה אבל". אין אבל. כל מה שבא לפני האבל הוא בולשיט.
ואני אולי תמימב אבל עדין מאמינה בה. באהבה. ונראה לי שהילדה הקטנה שבי תאמין בה תמיד.
תאמין שכשיש אהבה אמיתית יש התגברות. ויש מבט רחב קדימה. ויש התרחקות נקודתית על מנת להתקרב, אבל אף פעם לא נטישה.
ויש מריבות שמטרתן לשפר. מריבות מרות ושיחות קשות לתוך הלילה. בעיקר שיחות.
ויש גם תשוקה.
כזו שנמצאת בנשיקות ובמגע.
ובמילים החמות.
ובפרונומנים שעוברים מהאחד לשני ומרגישים אותם בשיפולי הבטן.
כזו שיש בה שוט או אין. שיש בה קיין או אין. כזו שרוצה להעניק..
כי גם הבדסמ בעיני בסופו של יום הוא זיקוק של אהבה, זיקוק של יצר בצורה הכי פראית שלו.
לראייה את הבדסמ הכי טוב של חיי עשיתי עם אהבה בלב. עם נתינה ועם רצון לחוות יחד.
לפני כמה ימים הוא אמר לי משהו כל כך נכון.
ואני מקווה שהוא לא יכעס עלי שאני מצוטטת בלי רשות (נראה לי שלא):
"אני חושב שאולי המילה שאת הולכת סביבה מבלי לזעוק אותה היא הצורך באהבה נקיה.
לא כזאת שמבוססת על שליטה אלא חיבור אמיתי של מישהו שיהיה לו אכפת ממך ומתוך זה גם מחייך ומהחלקים האפורים שבהם"
זה הכי נכון שיש.
ואני הכי זועקת אותה.
בוא תאהב אותי.
ומתוך אותה האהבה בדיוק גם תזיין לי את הצורה.
