אני נזכרת בזה בחיוך.
שנינו בחדר העבודה שלך.
זה היה היום שלנו בשבוע אבל התקיים מונדיאל, הקבוצה שאתה אוהב שיחקה ואתה לא רצית לפספס.
בחדר העבודה שלך יש מיטה שעליה שכבנו, אתה עם הפנים אל הטיוי, צופה בחצי ישיבה, שעון לקיר,
אני במאונך אליך, חצי עירומה, תחת זקור אל על, פרצוף קבור בתוך המיטה.
כל פעם שהתעצבנת על המשחק אני חטפתי.
באותו הערב, אתה ראית מונדיאל, ואני ראיתי כוכבים :)
זה כיף להזכר בזה בחיוך עכשיו ולחייך.
זה לקח זמן לחייך לנוכח הדברים שלנו, שעברנו וחוינו יחד.
הרבה מאוד זמן. שנים.
וגם עכשיו כשאני מדחיקה זכרונות טובים, פשוט כי הם קשים לי, ומתעקשת לזכור את הלא טוב , ומה לעשות היה לא מעט גם ממנו שאני שמרתי לעצמי ולא חלקתי עם אף אחד,
אני חושבת שאולי מתישהו שאני אוכל שוב, להזכר בחיוך, ולהודות, קודם כל בפני עצמי, ואחר כך גם בקול,
שאהבתי אותך פעם.
אהבתי כל כך וממש ,
אהבתי - למרות הכל.
והאמנתי בנו, יותר משהאמנתי באיש בעבר.
