יומן מסע

תמיד הייתי משימתית והישגית.

כשרע וכואב לי, אני ממעטת לשתף. רק מעטי מעט יודעים כשאני בוכה. יותר קל לחייך. זה לא רק מנגנון הסתרה אלא גם התמודדות. וגם קצת קטע של אמון.

אחרי שלב הדמעות והחשיבה השכלתנית שהורגת את הרגש, אני לרוב עסוקה ברשימות. במשימות. בדחיפה עצמית קדימה בכל רבדי החיים.

כשטוב לי, גם אז שמה לעצמי יעדים. ממלאה את החיים שלי בתוכן ובעשייה. בחויות וצחוק וחיים.

אני רושמת לעצמי פסגות שעוד לא כבשתי, לטווח הרחוק והרחוק מאוד. ולטווח הקצר.

אני בונה לעצמי טקטיקה ואסטרטגיה איך אני עומדת בהם, ואיך אני הופכת מחשבות ורצונות למציאות.

ואני פרקטית.

מאוד מאוד פרקטית.

מחשובת ומכולכלת ומרובעת עד כדי טבלאות אקסל.

ותכלס זה פוסט שהיה צריך להכתב אתמול. כי זו חתיכת פיסגה לכבוש.

ללא עזרה.

ללא גב.

ללא כל תמיכה שהיא. 

ל.ב.ד

תהליך של כ9 חודשים. לגמרי לידה.

אלא שאתמול הייתי עסוקה בלהיות בהלם, ולהכיל את האירוע, שעד עכשיו לא ממש נקלט לי במערכות.

אתמול הייתי עסוקה בלחגוג ושיכורה מיין ומשוק.

אתמול חשבתי שזה נכון שאני דורשת הרבה. ממני, אבל גם מהסובבים אלי. שאני מסרבת לקבל בינוניות כדרך חיים. 

אם אני מחבקת, החיבוק שלי הוא מהלב,

ואם אני אוהבת, אני אוהבת עד לשד עצמותי ,

ואם אני רוצה מישהו בחיים שלי, אני צריכה לשמוע ממני שהוא רוצה. ולהאמין לו. להרגיש ממנו שהוא רוצה. או אז, אני אצא לויתורים מרחיקים לכת מבחינתי. 

כי אז, זה אנחנו יחד- נגד כל המכשולים שיש לחיים האלה להציע.

"ואם הוא רציני
ואם הוא רק רוצה"

אמרה ריטה , ונשבעת לכם שהיא יודעת על מה היא מדברת. 

אז קבענו תאריך ביומן לחגוג. 

את המשימתיות וההשגיות של שנינו-

את האירוע שלו,

את האירוע שלי,

ואת הדבר המוזר הזה בינינו, שעובד בנתיים כי אתה רוצה. וכי אני רוצה.

ככה פשוט ובניגוד לכל הגיון.

אני סאקרית של תאריכים ושל תשומת לב.

אבל זה? זה מוקדש לכל הבנות, לכבוד יום האישה-

תשאפו לירח, או אז תגיעו ללא מעט כוכבים

היעדים הבאים כבר נקבעו-

לטווח הארוך- xxxxx xxxxxx

לטווח הבינוני-

1. Xxx xxxxxx

2. Xxxx xxxx

ולגם לטווח המיידי!