מעולם לא הייתי בשום טיפול.
לא פסיכולוג. לא פיסכיאטר.
לא לקחתי שום תרופות ולא ניהלתי שיחות ארוכות בעודי שכובה כל ספה.
וזה לא שלא היו לי מכשלות בחיים.
היו גם היו.
גם עכשיו יש לא מעט.
אז היום כשהביאו צוות של סיוציולוגים לשוחח איתנו על לחצים (כי בכל זאת, מוות של מספר לא מבוטל של אנשים במחלקה די קטנה של עובדים, זה מטלטל) זה היה לי מוזר.
דווקא הייתה חמודה הסוציולוגית.
השיחה הייתה מוזרה.
היא הייתה אמורה לעזור לי.
היא לא עזרה.
"כשיש לי קושי נפשי אני נכנסת למוד לחימה. אני עושה טו דו ליסט. אני משימתית אף יותר משאני משימתית בדרך כלל." אני עונה לשאלה שלה.
"מה את עושה בישביל עצמך? לא לילדים. לא כחובה. לשחרור סטרס?"
ולכי תגידי לה שאני עושה בדסמ.
שזה מה שאני צריכה ברגעים שהכי קשה לי בנפש. ברגעים של עומס. של קושי. של בדידות. של כאב גדול.
גם ברגעים של שמחה ושל רוגע.
ברגעים של פיקים ושל שגרה.
לכי תגידי לה שאני עושה בדסמ כי זה מי שאני.
כי זה השחרור שלי וזו גם הכבילה שלי.
כי זו האהבה שלי וזו גם הדרך שלי לחוש אהובה.
לא יכולתי להגיד לה את זה.
אז לא אמרתי.
