כשבאמת באמת באמת קשה, אני אטומה לרגש. מנותקת כמעט.
שום דבר לא נכנס, שום דבר לא יוצא. שום אי וודאות לא מטלטלת אותי, שום שינוי לא משנה לי את הדרך.
ממשיכה כאילו כלום לא נוגע בי.
על המסלול, עם כיון אחד- קדימה.
החוסן הנפשי שלי הוא עמוד שדרה יצוק פלדה.
למשל, שמצאתי את עצמי מחוץ למעונות בסמסטר השני לתואר הראשון, בת 18 בלי שבאמת יש,לי למי לפנות לעזרה, כי הכסף לא נכנס בזמן . ישנתי במועדון נעלי הבית (למי שמכיר), והתקלחתי בבריכה שהייתי חינם לסטודנטים, כי ידעתי שאין לי שום דרך אחרת מלבד קדימה.
לא בכיתי. לא התרגשתי. לא נלחצתי.
רק קדימה.
או עכשיו כשאנשים מתים מסביב. רק קדימה.
ודווקא כשאני יודעת שאני אתגבר, ושהקושי הוא זמני (גם אם הזמני הזה נמשך שנה וחצי, כמו שהיה לי עם סועד, אבל מי זוכר?)- אז אני מרשה לעצמי לבכות ולהתפרק.
כשקשה באמת? אבל באמת באמת? קשה של החיים?
אני עובדת מסור יותר. אני אסופה יותר. אני ממשומעת יותר. אני ממוקדת מטרה.
אני לא בורחת לסמים ולא לאכוהול. אולי קצת לסקס ולבדסמ, אבל זו לא באמת בריחה כי את זה אני עושה בכמויות גם כשטוב לי.
ואני תוהה אם החוסן הנפשי המטורף הזה, שמציאות החיים שלי חישלה בי לאט לאט, הקהתה בדרך, כתוצר לוואי, גם תחומים רגש אחרים.
כמו אמפתיה.
כמו היכולת לקבל ולהכיל בולשיט.
כמו חוסר סבלנות כלפי ויתור עצמי שאני מזהה באנשים אחרים.
כמו בינוניות.
כמו אי אמון במילים גדולות שלא תמיד נתמכות במעשים.
ובדיעבד? בהסתכלות אחורה? בהחלט יש מצב שכן.
אבל לא הייתי מוותרת על החוסן הזה שבי? תמורת שום דבר אחר.
זו מעלה, הרבה הרבה יותר משזה חיסרון.
ואני גם אדם אופטימי הרבה יותר בזכות זה.
אין בי מרמור.
ואין בי חרטה.
ואני מדלגת על משוכות, במקום להתקע.
"את לא מפחדת שיום אחד כל ההתכנסות הזו פנימה תתפוצץ ותתפרץ בך?" שאלה הסוציולוגית.
"לא.
Bring it on.
שום דבר לא גדול עלי מדי.
ואין שום דבר שאני לא יכולה לו.
קל!"
אני חושבת שאפשר לחייך עכשיו כבר.
ולחפש אהבה.