עד לא מזמן חלק מתכונות האופי המלבבות האלה היו כתובות לי בפרופיל. חלקן האחר נאמר לי יותר מפעם, ואולי זו גם הסיבה שאחרי תקופה התחלתי גם אני לחשוב כך על עצמי.
כנראה שאם אומרים לך משהו רע מספיק פעמים, ומספיק בנחישות- בסוף אתה מתחיל להאמין בזה, ובמילא לדברים הרעים קל יותר להאמין.
במסגרת לא מעט תהליכים שאני עוברת עם עצמי בשנה האחרונה- אני רוצה להציע גרסא אחרת.
אני אולי קצת חסרת סבלנות. אבל אני לא תלותית ולא ביקורתית ולא שיפוטית ולא נידית. אני בהחלט לא מוכנה לתת מקום לבולשיט ולזיוני שכל לא כנים, אבל אני לא שום דבר מאלו. אפילו לא קרוב.
בעבר, זה הוטח בי בעיקר בגלל הדרך, ובגלל בחירת המילים שלי, שלא הייתה הכי מוצלחת כנראה. כשבאתי לומר משהו שחסר לי, שמפריע לי, דרך אחרת שבה אני צריכה להרגיש אהבה. או שזה לא נאמר בזמן, כי לא הרגשתי מספיק בטוחה לדבר, או שלא הרגשתי שזה מגיע לי, אז כשזה כבר כן נאמר- זה נאמר בתסכול גדול מדי ובכאב. וגרם לצד השני, להתגונן ולהסתגר, ובעיקר להגיד לי שאני ביקורתית ושיפוטית ולהתרחק מאחריות משותפת שיש בקשר.
במקום לצאת גבר, ולאפשר לי להיות אישה, היה קל יותר להטיח בי שאני שיפוטית וביקורתית. נו שוין.
אז היום אני מציעה גרסא שונה לפירוש ההתנהגותי הנורא פשוט הזה. אני בהחלט יכולה להיות תלותית שיפוטית ביקורתית ונידית. והדרך המהירה ביותר לגרום לי להיות כזו היא להתעלם מקשיים שאני עוברת. להתעלם מכאבים, מפחדים שיש לי. להתעלם מחוסרים שבגוף ובנפש, להתעלם מתחושות של בדידות ואפילו הזנחה שאני אולי מרגישה.
זה נכון שגם אני למדתי עם הזמן לדבר אחרת. ולהציג את הצרכים שלי אחרת, רך יותר. אבל זה גם נכון שאני צריכה את המצע המתאים לזה. את התשתית. את ההכלה והקשבה האמתית.את הקונטרה והפרטנר שרוצה.
או אז פתאום, איזה פלא, אני לא שיפוטית. ולא ביקורתית ולא נעליים.אני רכה ומתמסרת ומכילה ובעיקר אוהבת. המון אוהבת. ורוצה להיטיב איתו ואיתנו. רוצה קירבה ואינטמיות וחום.
והוא לא צריך להתגונן.
התמונה משתנה פתאום כל כך בקלות. כי לשנינו אכפת. ושנינו רוצים בטובת האחר, מתוך מקום מתחשב ובוגר, שרוצה לבנות. שרוצה הצלחה. שרוצה אושר משותף.
זה ככה פשוט.
