בוקר, עוד חושך בחוץ ואפילו לציפורים מוקדם מדי מכדי לצייץ. כבר התלבשתי ואני צריכה לצאת. אבל זה בכלל לא משנה. תמיד יהיה לי זמן לזה. תמיד.
המכנס והתחתון מופשלים קצת, והפרצוף שלי תקוע במזרן. הוא חודר אלי לאט לאט. הידיים שלו מחזיקות לי את התחת בזמן שהוא נע בי וזה עונג צרוף.
"מה זה?!" הוא מוחה "בכלל אין לך סימנים!"
אני אוהבת את התנוחה הזו. הוא יכול לשאול אותי אם בא לי שיחדור לי לטוסיק ואני יכולה להגיד שלא. אבל תכלס, בתנוחה הזו (ולא רק בזו) ה"לא" לא נחשב. אני יכולה להגיד. והוא יכול לעשות. ושני הדברים בכלל לא קשורים ביניהם.
~~~~~~~~~
הוא מתחיל לקשור אותי ואני מתחילה לעוף. זה עוד לא כואב ועוד לא מרסן בכלל, אבל עצם ההתעסקות עם החבל מעיפה אותי.
כל רגל נקשרת לכל חלק אחר של המיטה. ואני עקודה.
ואז הוא מתחיל לשחק בי באופן שמותח לי את הראש ואת הגוף. עם עונג ועם כאב. עם אילוץ של אורגזמה בתנוחה שבא היא לא באה בקלות כלל וכלל. עם כאב שמרחיק אותה.
"כמה זמן לא היית עקודה ככה, אה?".
הרבה זמן.
הרבה מאוד זמן.
יותר מדי.
~~~~~~~~~~
בזמן שהוא קושר אותי, אחת הידיים המשוחררות שלי מעבירה לו ליטוף על הכתף.
הוא לא מתבלבל.
ומכה חזקה, ממש ממש חזקה, אפילו בקנה מידה שלי, נוחתת לי על הישבן. חזקה ברמה משתקת.
"תבקשי. אולי תקבלי רשות. אף פעם לא בלי לבקש"
והוא חוזר לקשור
~~~~~~~~~~
אז ככה זה נראה כשאתה נותן לסאדו שלך לצאת?
~~~~~~~~~~
כל הצעצועים מפוזרים בכל החדר.
אין עיצוב חדר יפה יותר מזה.
איו בלאגן יפה יותר מזה.
~~~~~~~~~~
חג אהבה שמח, בייבי שלי.
תודה על הערב הזה.
ותודה על הבוקר הזה.
ותודה עלינו.