בא לי רק להתחפר מתחת לשמיכה.
וללכת לישון.
כשאני ככה חלשה וקטנה וחסרת ביטחון ועצובה,
ובכלל בכלל לא עוצמתית כהרגלי. לא חייכנית ולא משחקית, מכודררת בתוך עצמי, שקטה,
אני צריכה במיוחד שתאהב אותי. חזק. תואהב אותי המון המון. בכל דרך אפשרית. תעטוף אותי בחיבוק חונק, כמו שעוטפים ספק מרסנים בן שלוש בטנטרום עצבני.
תאהב אותי מעל כל זה ותבין אותי ותזדהה איתי.
ללא אבל. ללא בערך. וללא אולי. ללא פחדים. וללא חששות.
תאהב אותי בחזקה, כמו שלא אהבת אותי לפני זה מעולם, אולי כמו שבכלל לא אהבת קודם בחיים שלך. ככה שהלב מתפוצץ והרגש גועה והדם מבעבע בורידים, והמבט חודר, ונשימות קטנות, והדפיקות איתנות בתוך הלב.
ככה שהעולם נרעד מהעוצמה.
ותצמיד אותי חזק אליך ותוכיח לי שאתה לא הולך לשחרר בשום תנאי. גם לא כשאני בועטת וקשה. גם לא כשאני מקשה. וגם לא כשיש רוח חמה וערפילית בחוץ. בשום תנאי.
כי כשאני ככה, האמת היא, שגם אם אני לא אומרת, זה הרגע שבו אני הכי זקוקה לך.