אני שייכת לך, אדוני.
למגע שלך.
לאדם ולאדון שבך.
שייכת יותר ויותר עם כל סשן. עם כל סימן.
אני לא יודעת ממה אני רטובה כל כך.
האם זה מהזין שלך שחונק לי את הגרון ומוציא ממני דמעות ואורגזמה אימתנית?
האם זה מהמכה שמרטיבה אותי?
מכה אחר מכה נוזלת החוצה. נהרות של הדחקה זורמים ממני והלאה. נוטפים לאיטם. תחת יד אדונך.
כל הצלפה שלך - מתנה.
כמה מתנות זה, אדוני?
כמה כלי משחית חש גופי היום מידך?
והאם אצליח, אי פעם, להשיב לך מן חוב שכזה?
בליל של תחושות.
צריבה.
קור
הצלפה.
חדירה שלך לתוך אחורי, ללא הכנה , ללא אזהרה. כואב לי ואני צורחת וזה כאב נדרש. כאב מיוחל. ועם הכאב באות הדמעות. דמעות שלא הופיעו זמן רב אדוני.
זמן רב מדי.
שחרור נדרש.
פורקן מועקה פנימית שמתגנבת לה, כל פעם מחדש, ככל שעובר הזמן, ונעלמת עתה. כי אתה מוחק אותה בגופך. ביישותך.
ואז החום.
החום הספציפי הזה.
על שדי, על ביטני, על צווארי, עולה במעלה פי, שפתי, לשוני.
אני הולכת לאיבוד בתחושה החמימה.
מרוכזת.
תחושה חדשה ועם זאת מוכרת כל כך.
תחושה של רוגע.
תחושה של בעלות.
תחושה של ניצחון.
מוחי מרוקן. חש מנוחה. וזה רק הכוס שלי שממשיך להוציא ממני נהרות, מגלה לך מה עובר בנפשי. מרמז לך על סמטאות נסתרות בה.
עיני עצומות. אך אני יודעת שאתה מסתכל עלי. בוחן אותי. שומר עלי.
יודעת שתתפוס אותי אם אפול.
ואתה מסיים.
ושוטף את גופי.
ועוטף בשמיכה גדולה ומחבק אותי למרגלותיך.
עיניך רכות.
אתה יודע שקרה לי משהו שם.
שמעת את מיצי הכוס שלי זורמים.
לפעמים אדוני, הגוף, יודע יותר טוב מהראש. הגוף מבין. הגוף שלי ידע היום דברים יותר טוב מראש. הגוף שלי הראה לשינינו את הדרך.
הגוף שלי, שנעתר לך כמו שמועלם לא נעתר לאיש לפניו- לימד את הראש שלי היום דבר אחד או שניים..
תודה רבה, אדוני.
על סשן מטורף.
על לילה טוב שאני יודעת שיהיה לי היום.
על המתנה שאתה.
על הזכות לענוד את קולרך.
ולסיום,
תמיד יש פעם ראשונה.
אבל פעם ראשונה שנשבר עליך כלי משחית זו אבן דרך. בעיקר לסאבית רגישה שכמוני.
