החרמנות שלי אליך לא יודעת שובע.
רעבה.
יומים וחצי שלא ראיתיך ונוזלת לשמע קולך.
ומכיון שאני, זו בכל זאת אני,
אז ישר מתבכיינת לך שמתגעגעת.
ורוצה.
וצריכה.
ומחיילת.
וזקוקה.
והכל אמנם נדוש, אבל גם נכון ואמיתי.
ובנוסף לזה, זו גם החרמנות הזו. שגואה בי. הצורך המטורף הזה אליך.
ואז אתה אומר משהו פשוט,
כמו:
ואני ישר מחייכת.
לא (רק) כי אמרת.
אלא כי יודעת שמבין אותי.
שקורא אותי.
שמרגיש אותי.
כמה קל.
ככה פשוט.
אין עליך אדוני.
על האדם שאתה.
על הגבר שאתה.
על השולט שחי בך.
על השזירה המדהימה הזו בין הקשיחות שאתה יודע להפגין כשצריך, לרוך הטמון בך.
כל כך הרבה הבנה והכלה,
שאני מתקשה להבין לפעמים איך זה שמגיע לי כל הטוב הזה :).
ועוד לא אמרתי מילה על גוף שלך.
העיניים שלך, הכתפיים הידיים.
הזין שלך שזו יצירת אומנות.
מתפעלת ממך.
כותבת ונוזלת, אדוני. :)
סאבית שלך-מחייכת.
ועוד איך.
ומתגעגעת :)
❤
}{