יש לה כימיה באוויר. כי יש משהו שמבעבע מתחת לפני השטח. עמוק בנפש. של שנינו.
כמו ברק שמחפש את הרעם. כמו טיפות גשם אחרי שנת בצורת. כמו שני קצוות מגנט.
יש געגוע כנה. לנוכחות. לביחד. למה שהיה ולמה שעוד יכול להיות. יש געגוע למה אני איתך. יש געגוע לפינה החמה שנוצרה. למפלט. למחסה. למילה החמה. לליטוף.
יש הבנה. אמיתית. של צרכי הנפש. סוטים ואפלים ככל שיהיו. יש הכלה בילתי סופית. ויש אפשרות. לספר. לשתף גם כשמאוד קשה. וגם כשנתקעים בבמפר נקודתי. גם כשיש פחדים. ויש המון. גם כשנכנסים פנימה השדים שלי, שלא מצליחה לנער.
יש אומץ. לתת ללא פחד. אומץ ללכת עד הקצה, עד הסוף ללא עקבות. אומץ לשחרר. אומץ כי חזקים מספיק. אומץ כי אנחנו פה ועכשיו וזה מספיק לפה ולעכשיו. אומץ לרצות עוד ואומץ לרצות להמשיך קדימה. אומץ להשקיע. אומץ להתמיד. אומץ להיות שתוקשוח.
ובעיקר יש אהבה. לא התאהבות צעירה כזו של פרפרים בבטן ושל להחזיק את הידיים בשקיעה. אלא אהבה כנה. של גבר ואישה, חבר וחברה, ולפני הכל- אדון וסאבית. אהבה של איכפתיות. ושל העצמה. אהבה של אוזן קשבת.
עוצמה.
"דבר אינו בעל ערך גדול יותר מאשר להגיע לרמה גבוהה של עוצמה." ~ פרידריך ניטשה
