תגידי, ילדונת, מה את רואה כשאת מאוננת?
ולכי תסבירי לו שאת רואה אותו.
כשהדום שבו מתפרץ החוצה במולואו עוצמתו.
הפנים משנות את מבטן.
העיניים מסתכלות אחרת.
הצחוק שלו שונה.
אני מתמלאת אז פחד.
ונהיית לי שלולית בין הרגלים.
ואני קשורה . אני תמיד קשורה שם. עקודה לחלוטין לאיזה מכשיר או למיטה וחסרת אונים- כי כך אני צריכה להיות.
והוא אוהב לשחק בי שם,
בנקןדה הזו, מחוץ לאיזור הנוחות שלי, עוד לא באמת ספגתי, אבל ספגתי מספיק כדי להבין לאן הרוחות נושבות ואיזה מצב רוח תפס אותו היום.
הוא אוהב למתוח לי שם את הנקודת שיווי המשקל. להחזיק אותי כך, רוטטת מפחד. בוכיה ממתח ומציפיה. לגמרי מרוחה מעצמי החוצה.
נכנעת לדרישה שלו לקחת את האוויר המגיע אל קצה פי ואל אפי.
ועוד רגע יגיע הכאב.
וכשהוא יגיע אז אדוני ייקח.
הוא ייקח אותי ואת קצה היכולת שלי ויעשה בהם כבשלו.
הוא יאדים ויצייר ורק כשאני כבר כנועה לגמרי הוא יחליט. אני מרחפת ומעופפת על כנפי האנדרופינים המציפים אותי, אולי אז יפנק אותי בחדירתו כך או כך, כל ניקביי שלו מכבר.
כשאני נזכרת בו כך, חולמת אותו כך, אני גומרת חזק.
וזה לא שאין לי מדי פעם את הפנטזיות הבנאליות.
כן
גם אני יודעת להיות בנאלית להחריד.
לכי תסבירי לו, לכי תספרי לו, לכי תגרמי לו להאמין. שמזה זמן מה -אני מאוננת וגומרת עליו.
עליו ועל הכאב שהוא מעניק לי.
מצחיק.
כי אני בכלל לא מזו.
מאוננת וגומרת מהכאב שהוא מעניק לי. זקוקה לו.
מאוננת וגומרת מהאדון שהוא.
מהדום שלי.
והצורך גדל. גם בו וגם בכאב.
והם המגמירים אותי ואת נשמתי.
ומרגיעים.
ומקנים לי שלווה.
אדוני, התסכים לספר לי, על מה אתה מאונן?
