יומן מסע

אחרי הסשנים האחרונים שלנו  זה מורגש במיוחד.

משהו במתכון המיוחד הזה, שבו הצורך פוגש במינון הנכון, המדויק, של כאב, של הכלה, של הקשבה לגוף, של חום.

של מקומי תחתיך ששמור לך.

של הרצון להכנע לך עוד.

למתוח גבולותיי.

לשרת אותך עוד ובעוד תחומים, לתת לך עוד ממני.

לעשות לך מסג', להרדים, לכסותך בשמיכה, ולחזור לעמוד בפינה שלי.

למצוץ לך, ככה חזק, איך שאתה אוהב, שהדמעות יורדות לי מהעיניים, והריפלקס מעסה לך קצובות את קצה הזין.

להתאמץ. להתבאס עלי שלא מצליחה להכניסו מלא ארכו. לנסות שוב, להחנק עליו, עד שכן מצליחה.

לשכב בשקט. לא לקפוץ. ולספור כל אימת שאתה מעניק לי. 

לאונן.

לראות אותך בפנטזיה שלי.

לגמור עליך. לוקח איתי. מכאיב לי. 

לאונן שוב.

תחת קולך שמורה לי כך.

להרגישך באחורי.

מינון מדויק שלך, אדוני, הופך אותי לגוש של מוש.

ואתה אדוני, אתה כירורג.

שלך.