אני חשה את נקודת הרתיחה.
מרגישה אותה למטה בדגדגן הנפוח.
מרגישה אותה ביובש המתפתח בגרון כחסר לו רוק. חסר לו אותך.
מרגישה אותה בורידים.
מבעבע לי הדם.
וזה מפליא אותי כל פעם מחדש.
כמה שהצורך הזה גדול בי.
למרות הקושי לומר את המילה עצמה. להגדיר את עצמי בפשטות, להכיר במה ובמי שאני בקול.
למרות השאלה "האם אני?" העוברת בי מדי פעם.
כי ברגעים האלה של הצורך, התשובה ברורה לי פתאום כפס מדמם של קיין על תחת מורם, אדמדם מליטוף השוט.
ובטח שאני יכולה ללא. לתקופות ולפרקים שתגדיר. וודאי שיכולה ללא. וכל עוד זה לא- אז זה לא. מעולם לא קרה שלא צייתי למרותך, ומעולם לא יקרה.
אבל מספיק הרמז לבאות,
מספיק תמונה של קיין שרואה באליאקספרסס ושוקלת לקנות,
מספיק הזכרונות שעולים במוחי.
ואני לגמרי מרוגשת.
לגמרי שם איתה. ההיא שחיה בי. הסאבית שצריכה.
הדפיקות בלב מצפות לך.
העור, כבתולי, רך, מתאווה להאדמתו.
סופרת רגעים של סוף שבוע על אש קטנה ומה שבוער זו אני. ברגעים האלה השייכות מועצמת. אני כולי אש.
למרות שרטוב, מה שבוער זה הכוס והמיינד המשלהב אותו.
צעצועה על אש. על הגריל.
שלך.
