בוא נסגר בתוך בועה.
הרבה זמן עבר. מדי.
ימים ספורים שהם זמן רב מדי.
ימים של שגרה, של השקעה במקומות אחרים, שאמנם חשובים לנו לא פחות , אך ימים של זמן שאבד שלא יכולו לחזור לאיש.
הימים אינם כשעון חול. אלא כרוח. ומה שנשב לפני רגע לא יכול לנשוב שנית. צריך לנשוב מחדש כל פעם, מתוך רצון ומתוך ציפייה, מתוך נשימה עמוקה של איפוק במעמקי הבטן.
הגוף שלי משתוקק למגע הקשוח שלך. הדורש, המכאיב. הבונה בי יכולת, כשם שהוא משתוקק לחיבוק המכיל, לליטוף , למילה החמה. אליך.
בוא נסגר בתוך בועה.
של יצר ותשוקה. של רגשות עמוקים שיוצאים מתוך אמת כנה. של שגעון וטירוף שאנחנו יכולים ליצור ולמצוא בו שמחה ומילוי נפשי המותיר אותנו מלאי אנרגיה להתמודד עם הכל.
של הסאדיזם הפסיכי שלך, של המאזו הקטן שלי.
של עוצמות של ביחד.
בוא ניסגר בתוך בועה,
כזו שמבעבעת לי בין הרגליים,
הולכת ורותחת, קשה מלהכיל,
מקבלת אותך בחום ברוך אל תוך גופי.
בוא ניסגר בתוך בועה.
המפתחות יהיו אצלך.
והקירות שלי , זכוכית מחוסמת שקופה - יהיו שלך.
וגם הדרכים בה – מפותלות , לא ברורות, מפתיעות,
וגם הסוף וההתחלה.
סגור אותי בתוך הבועה שלך, בבקשה, ואני, שמבקשת אותך כל כך, אסגר בה בהתאמה, בקבלה.
בבקשה.
