המנעד הריגשי שלי זו רכבת הרים.
כשאני סוערת- אני סוערת.
כשאני כואבת- אני כואבת.
שטוב לי- זה הכי טוב שיש על האדמה.
המעבר בין הקצוות חד ולא תמיד רציונלי.
רכבת הרים.
קצת כמו טינייגרית- זה תמיד במקסימום רגש. הוא קורא לזה "סופה". על הטוב והרע שזה.
והוא?
הוא סלע איתן.
יציב.
שקול.
וקר רוח.
מאזן אותי ומכיל אותי.
ושם את כל השטויות והסערות שלי בפרופורציה.
מחבק אותי בחיבוק דוב ומבטיח לי שהוא פה.
לא רק במילים.
במעשים.
מדי יום.
אי אפשר שלא לכבד את זה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לא נפגשנו זמן מה, ככה זה הורים לילדים וחודש אוגוסט, הגעגוע ניכר.
אנחנו מפטפטים במיטה.
מתלחששים.
הוא משכיב אותי עליו, בטן לבטן.
יד אחת בכיפוף מאחורי הגב, והיד שניה מרותקת גם, על ידי אמת אותה היד.
עם היד החופשית שלו הוא מתחיל להחטיף לי על התחת.
אני זזה באי נוחות. זה לא עושה עליו רושם.
הוא רק מחטיף חזק יותר.
היד שלו- כואבת מכל שוט שיש. והסיבולת בה- מרשימה.
"אני אוהב שאת מייללת , זונה שלי.
תייללי לי קצת".