תכננתי ערב בנות.
בדרך כלל שאני נשבעת יום אחרי שאני לא תכננתי כלום! אז היא מחייכת ואמרת לי משהו בסגנון "כן, בטח, שרלילה."
אז הנה אני מודה. זה היה אמור להיות ערב בנות ומוזיקה. וריקודים.
זו לא המוזיקה שלי, לא משהו שהייתי שומעת באחת הנסיעות הארוכות שלי. אבל הוא מקצוען ונתן חתיכת שואו.
רקדנו וקפצנו והייתי כשיכורה ללא טיפת אלכוהול בדמי.
עד פה? ערב בנות קלאסי.
לא יודעת איך לתאר בכלל את מה שקרה כשבאנו הביתה. לא יודעת מהיכן להתחיל. אולי מזה שהסכמנו שהוא היה מקסים שהוא בא איתנו.
הוא סבל. והוא הצליח להחזיק מעמד כמעט את מחצית ההופעה.
הסאבית הפסיכית שלו השתוללה איתה, והוא - מאופק, לידינו. אפשר היה לראות על פניו את הזמן שלא זז לו :).
הוא חתך הביתה לנוח לפנינו, ואני והיא החלטנו שמגיע לו פינוק על מאמץ מלחמתי ניכר :)
הגענו הביתה בסיום ההופעה, מקלחת זריזה, והתחלנו, מצחקקות ועוד משולהבות מהקפיצות והקצב, למצוץ לו.
לא תיאמנו כלום, אבל היינו כמתואמות. במקצב. בריקוד הלשונות לאורכו. באופן. במיקום. בכל כך הרבה דברים שמצאתי הנאה רק בזה כשלעצמו- בתיאום שלנו- בלי במילים.
"זה רק כי באת. תאר לך מה היה קורה אם עוד הייתי רוקד" אני מקניטה אותו ושתינו צוחקות קלות.
מצצנו לו מהלב, לאט. ניהנתי מהקולות שיוצאים ממנו, ומהמפגש של הפה שלי והפה שלה. כמעט אקראי. כאילו נשיקה צרפתית דרך זין זקור.
בשלב מסויים, כשהסיטואציה זימנה הפסקה קצרה- עליתי עליו ורכבתי עליו, עד שהוא התפוצץ בתוכי.
אם אני לא טועה- היא ליטפה אותי תוך כדי. אבל אני לא לגמרי סגורה על זה.
למעשה. פה חשבתי שהערב הסתיים.
זה גם פרקטי.
כולנו צריכים לקום מוקדם למחורת ומתישהו צריך לחזור להיות המבוגר האחראי.
אז חשבתי.
את מה שקרה אחר כך- לא צפיתי כלל.
היא ואני והוא.
רוק, וזרע ומיץ כוס וזיעה.
שלושה גמירות שלה, ואחת לכל אחד עבורינו.
טעם הנשיקה הרכה שלה, עם היד החודרת שלו, שמכירה את גופי ומענגת.
לא הייתי אומרת שהיה בדסמ אתמול, כי עם יד על הלב - לא היה ממש.
אבל הייתה אהבה. וכיף טהור. ונשמות מתערבבות בגוף מתערבבות בנפש מתערבבות בעונג.
אדוני- פפפפ אין לי מילים. בעיקר לתחושות הבטחון שאתה בונה בי, שמאפשר לי לפרוח כך, לשחרר, בידיעה גמורה- שאתה פה. ופה תישאר. ותעמוד איתי ולצידי יהיה אשר יהיה.
ואת- קרמלה קטנה- רכה ועדינה, לוהטת ומדויקת. מזמינה ואוהבת. עשית לי כל כך הרבה טוב וכיף שאני יכולה רק להודות לך.
זה אחד מאותן הלילות, שאת מסתובבת זומבי בעבודה, ואת לא באמת יכולה לספר מה עבר עליך ליל אמש.
כי בינינו, מי יאמין לי?
