יומן מסע

ואז הוא מעיף אותי מעלה מעלה בסשן שכזה. פתאום אני שוב שקטה.

שתוקה.

עטופה ברוגע שכזה, כואבת.

החום של הענקה שלו מתפזר לי בכל הגוף. ואני נמצאת בנקודה הנכונה הזו, של הקבלה הנעימה. של המאמץ בואך סיבולת.

כאב טוב. נדרש.

של קיין.

בקצב מדוייק, כירורגי כמעט.

כזה שקורא את תנועות גופי כמו שאף אחד אחר לא יכול.

כזה שאני סומכת עליו.

לתת לו לנגן עלי.

"ינעל התחת שלך, ממה את עשויה?"

"פלדה" :)

אז אין תמונות הפעם.

אולי הפעם הבאה.

תודה רבה, מר חניבעל.

תחילתו של עידן חדש.