ההגדרה של היחסים מחדש זקקה אותי. ברמת המאזו.
אין בקשות.
אין תנאים.
אין הגדרות מראש.
אני כלי ביד היוצר וכל שתירצה לעשות לי – שלך בהגדרה.
מפקידה מפתחות בידך, תנהג.
זה נכון שיש חבלי לידה עדין, אך אני חושבת שזה משהו שניתן להתגבר עליו. אנחנו יכולים למצוא את האיזון הנכון כך.
פחות לחץ. פחות ציפיות ואכזבות.
בדסמ נקי ומזוקק באופן שלנו, ששנינו אוהבים.
בדסמ שלי איתך, שאני סומכת עליך בו, ברמות על. ואני בעייתית בלסמוך. תמיד הייתי.
בדסמ איתך, בו אני מרגישה נח לשחרר. בו הגוף שלי נותן מנוחה נדרשת למיינד.
בו יש לי שקט.
בו יש לי שלווה.
בכמעט שמונה חודשים שאנחנו יחד למדת את הגוף שלי לרמות דיוק מטורפות.
אחרת לא ניתן להסביר יכולת ספיגה של מאות הצלפות, לא מעט מהן עם קיין , בחוסר תנועה כמעט מוחלט.
כי זה אמנם נכון שאני קצת מאזו, אבל מי כמוך יודע שיש לי את המקצב שלי, את הצורך שלי במגע ובכאב ספציפיים מאוד.
אני נדרשת אליהם ברמת הצרכים הבסיסית שלי.
כמו אויר לנשימה.
הכוס הנוזל שלי לנוכח הצריבה, והנגינה שלך, הוא הוכחה ראשונה במעלה שזה עובד עבורי. ועובד טוב.
אני מוכנה אליך שם. ללקיחה שלך.
לכל מה שתירצה לקחת ממני.
אני כלי, למענך. לספוג את הסאדו שהצטבר בך, ואת אשר מדגדג לך לנשמתך.
אתה צריך לדעת, שברגע שלבשת לי את הקולר, כל עוד שזה בגבול היכולת שלי – לא תשמע ממני "לא". לא תשמע ממני "אל". שאר הדברים, הגוף מספר לך ללא מילים.
ודווקא השתיקה שלי מבשרת על ריכוז ועל התמודדות נדרשת.
על הליכה בגבולות יכולת.
אבל אתה כבר יודע את כל זה.
אני לא אדם קל. אני יודעת את זה.
תודה שאתה ממשיך לטייל איתי בגבולות היכולת שלי, באופן הזה.
שאתה נשאר זה שאוהב לתת לי כאב, ולעשות איתי בדס"מ, גם אם עכשיו זה קצת אחרת.
והאמת היא? שאני צריכה את זה. מאוד.
תודה על הסשן אתמול.
היה לי מעולה.
