יומן מסע

אני שוכבת על הבטן, מתאמצת להכיל אותו, על גודלו ואורכו, באחורי.

זה לא פשוט. 

הוא לא מקל עלי. לא מרחם.

מהדק אותי עם משקל גופו למזרן, חודר עם תנופה, בכל הכח.

אני מייללת ממש, אבל הוא כאילו לא שומע.

אני לא אומרת מילת ביטחון. אז הוא לא מפסיק.

מדי פעם, גופי מרגיש הבלחה של הנאה מזרמים המצליחים להגיע אל הדגדגן.  אולי מתוך מלאות שלו בתוכי, אולי מתוך הריתוק אותי אלי המזרן והחיכוך בו.

הרגעים האלה, של הנאה פיסית, מאפשרים לי להתמיד ולשאת את אורכו בתוכי תוכי. 

היד שלו נשלחת קדימה וחוסמת לי את דרכי הנשימה - אף ופה. בשניות הראשונות אני נהנת מהתלות בו, אבל ככל שהשניות עוברות כך אני מוצאת את עצמי נלחמת לאויר.

הוא לא מאפשר לי. הוא חזק פי כמה ממני ואין לי באמת סיכוי להשתחרר.

אני מתחילה להשתולל. הגוף שלו עלי, לא מאפשר לי מרחב תמרון, והזין שלו מהדק אותי עוד יותר, מכאיב לי, זז בי, דורש.

אני סומכת ואני בידיים טובות, אבל אני נכנסת לפאניקה ממש. זה בילתי נמנע בכלל. 

כשהוא משחרר לבסוף את אחיזתו, אפשר להרגיש את הרטיבות שלי, מעטרת את כל המזרן.

-"זה היה כיף".

-"אני רק התחלתי איתך היום"