לפעמים אני חושבת שמשהו התקלקל בי ללא תקנה.
שבור, ואי אפשר לתקן.
שברת שילמת.
אני ממתינה למכה.
וזה דפוק, אני יודעת.
אבל רמת האמינות שבי, כלפי הצד השני, חפרה כבר בור מתחת לבאר העמוקה.
זו לא רמת אמינות כזו של בטחון. יש לי בטחון בך.
זו רמת האמינות שאני חשה כלפי הרגשת הטוב הזו, בה אני שרויה. זה החוסר אמונה בחיוך שלי, שיש לי, שאתה מצייר על פני. כל יום מאז אותה הפסטה.
אולי זה כי אני רגילה, שאנשים שאני אוהבת, שחשובים לי - מאכזבים אותי לבסוף. כולם. החל מהקרובים קרובים אלי, אלא שנתנו לי חיים. הוא, שאותו בחרתי שגרם לי להרגיש כמו רהיט.
יש לי משבר אמון עם העולם.
זה אולי ייקח זמן, אבל הנה, עוד רגע תגיע המכה.
והיא תכאב.
מאוד.
אולי שנים איתו לימדו אותי כמה אני יכולה להיות לא חשובה. אולי למדתי את זה שנים לפניו.
ואולי הזמן לימד אותי כאב, שברון לב.
ואולי למדתי שאם טוב לי, זה כנראה זמני.
אז אולי שווה לא להיות אני.
להנמיך ציפיות.
להנמיך עוצמות.
להיות שונה, אחרת, לא לתת. פחות אני.
פחות אינטנסיבי.
אני מחכה לפגיעה.
וזה ברור לי שהיא תגיע, גם אם זה לא ברור לי בכלל.
ועדין,
לא בא לי להיות אחרת מלבד אני.
ושיזדיינו כולם.
לא אכפת לי מי הייתי לפני ומה למדתי מזה.
לא אכפת לי מי היית אתה לפני.
את מי זיינת. מי זיינה אותך.
כמה טעויות עשית בדרכך, וכמה אש ספגת.
לא אכפת לי כמה אהבת , וכמה נפגעת מזה.
ואפילו שזה עיצב אותנו,
לא אכפת לי גם מהכאב שלי אני.
אני אפגע, זה ברור לי.
אבל אני רוצה להיות אני.
למרות הכל ובגלל הכל.
דף נקי.
דף חלק.
כאילו ונוצרנו כעת.
כאילו והתחלנו מחדש ואנחנו בונים כלראשונה.
אני צרחכה שתכאיב לי.
כדי לחמם לי את הלב, לאחות לי את הנשמה, כדי שכל השטויות הללו יצאו לי מהראש.
יצא פוסט קצת מורבידי, למרות הכנות שלו.
נשפר אותו בקצת קיצי, בהקדם. טוב?
