זה לגמרי קטע.
העורכת הלשונית והספרותית שלי מכירה אותי בזהות האמיתית שלי.
אמא, נשואה, בעלת מקצוע חופשי, פעילה בקהילה, מתנדבת, לומדת.... אשה ככל הנשים.
היא ערכה את ספריי בזהות האמיתית שלי.
הזהרתי אותה שהיא הולכת לקבל לעריכה את הספר שלי "הפנטזיות של שירלי" שהחלטתי להוציא במהדורה מחודשת לאחר שיפוץ מאסיבי.
היא לא מכירה את הצד הזה באישיות שלי, את הצד הפראי, הסקרן, הייצרי, הרושף, הצד החייתי, הטורף, נוטף הסקס והזימה.
פגשתי אותה בשיעור השבועי שלנו ולפי העיניים שלה והחיוך שהיא חייכה לעברי הבנתי שהיא הבינה.
בשנייה הראשונה, התכווצתי קצת, כל כך נוח לי תחת הזהות החסודה, הטהורה והרגילה שפתאום הרגשתי חשופה.
נשמתי לתוך זה וחייכתי אליה חזרה.
כמובן שאני סומכת עליה שהיא לא תסגיר את זהותי.
ואין לי ספק שעריכת הספר הולכת להיות אירוטית גם בשבילה ובכלל ממש מוזר שיש אנשים שיודעים שאני היא שתי הפנים של אותה אשה.
כלפי חוץ אני הכי חסודה שיש, אבל בחדרי חדרים אני מרשה לעצמי לעוףףףףףףףףף ולהשתגע על כנפי הדמיון ולא רק.
יש כמה אנשים שיודעים מי אני:
העורכת
הגרפיקאית
החבר של הגרפיקאית שתוקע בי מבט משועשע ורב משמעות בכל פעם שהוא פוגש אותי בסופר, סוקר אותי מכף רגל עד תלתלים.
בעלי
האבא המאומץ שלי (אימצתי לי אבא)
מלכה שעוסקת בשליטה והיא טובה בזה.
חברה שלי שגרה לידי ויודעת
חברה אחרת שלא גרה לידי ויודעת
ומישהו שלמד איתי סדנאות בכתיבה יוצרת ועלה על הסגנון שלי (חריף שכמותו).
חוץ מזה אני מקווה שאף אחד נוסף לא לגמרי יודע מי אני ומה אני ומי שכן, נא לשמור בסוד.
מאוד מוזר לפצל את עצמי לשתי אישיות (לא יודעת איך כותבים זאת ברבים).
אבל רק ככה אני יכולה להיות חשופה, כשאני שמה מסיכה.
איתכם הסליחה :-)