מתישהו בלי ששמתי לב השתניתי לחלוטין ולא נותר כמעט זכר למי שהייתי כשפתחתי את הבלוג הזה.
חבר קרוב כחלק משיחה העלה מן האוב את הסיפורים מימי הכלוב. בתוכי הרוב נמחק.
הרבה קשרים נחתכו. אחרים נשתמרו על להבה בינונית. חלק נעלמו לחלוטין.
מי שתמיד היה לו מקום בלב שלי- נותר שם. מי שפחות- פחות.
היו כאלה שנעלמתי להם מחשש, מהיעדר מילים מתאימות..
הטון אחר, הפחד מסובב מילים, מערבל אותיות וכוונות.
מספר חודשים שלא גמרתי עם בן הזוג שלי. עם עצמי כן, מעת לעת. אבל כשאיתו רק הוא..
לא התעקשתי על עצמי כי למען הכנות החשק בי מעט נדם..
רציתי להאשים את הליבידו, את הכדורים, אבל זה הרבה יותר מזה. זה קצת הרבה אני וקצת הוא.
ולא מעט החורים בגבינה שמתחילים להתרבות וכמעט ולא נותר במה לנגוס.
חשבתי אולי אני צריכה מעט גבר אחר, שיניע בי את מה שכבוי. שיזכיר שהיתה כאן פעם להבה. לוע הר געש פעיל.. שמאז נדם.
רק שבלילות אני עדיין חולמת רק עליו. חלומות יותר כמו של פעם.
יותר חזק, יותר אסרטיבי, יותר מערפל אותי בסקס אפיל, יותר מפתה. הגבר שכבש אותי. שגרם לי להרגיש
לא התנשקתי עם אף אחד למעלה משנתיים. נשיקת תשוקה של ממש.
חולמת על תשוקה, שפתיים, לשון, אצבעות,
נשימות כבדות, לפיתה, גופות מזיעים,
פלירטוטים ארוכים עוד לפני שחושבים
על לקרוע את הבגדים ולפזר לאורך החדר..
פורנו לא מרגש אותי מנטלית, אבל מעת לעת כיווצים שונים בין הרגליים מבקשים קצת יותר אז מדליקה אחד ורועדת לעבר האור..
ואז החלומות האלה שהוא נצמד מאחור, מפשק אותי וחודר, על הדרך לוחש לי משהו באוזן, נוגס מעט את התנוך..
החלומות והגוף לפעמים מבקשים, מהתת מודע ועד המודע ומוחצן- תאכילי אותי.. תשביעי את הרעב שמגרד בכל הגוף..
עברתי תקופה של האם והרעייה, המטפלת, המצילה. נסחפתי לעומק התפקיד ושכחתי לחלוטין את החלק השני. הותרתי אותו חבוי. את עצמי.
נטמעתי בתוכו, כפי שאני נוטה לעשות, ולקח לי זמן מה להבין מה קורה ולעצור. להאט את הקצב, לעשות חישוב מסלול מחדש.
שכחתי איך זה מרגיש כשאני נהנית להיות אני, במסלול קיום שאני מתכננת וכותבת, ולא מסע במסלול חייו של אחר. מרגישה שאני שטה ליד במקביל, ולא יחד עם/בשילוב..
אני רוצה לפתוח בתוכי מחדש נקודות גישה לחיצוניים.
לא בטוחה עדיין מה יש לי להציע מלבד עצמי. מצד אחד חזקה ומצד שני כמהה להיות מחוזקת.
כמהה לזרוע שמונחת על הכתף, זו שגם ללא מילים מעניקה לך את הידיעה המוחלטת שמשגיחים עליך גם כן.. בטחון..
כמו אישה נשואה רק ללא הטבעת. מחלקת ימיי בין הצד המשפחתי זוגי, לבין האני העצמאי והחופשי.
כמו כולנו תרה אחר הרגעים הטובים, המעשים, המילים שיחזקו את השלדה ויגבשו בסיס רחב וחזק.
הרגעים הקטנים הם מעטים מדיי. ואולי רק עכשיו זה מציק לי?
חולמת על גבר נעים וחברותי, קצת מסתורי והרבה פתוח, כזה שמבין את חשיבותן של מחוות קטנות רומנטיות,
שמתעקש להזכיר בדרכים הקטנות שהוא מעריך את קיומי בחייו ובליבו.
הוא תמיד מחייך אליי בחלומות שלי, מחייך אליי ובתמורה מחייך אותי,
הוא תמיד מכין תוכניות גדולות אבל צועד לעברן יחד איתי. מוביל אותי. מכניס אותי לתוכו. עד הסוף
אני רוצה גבר כזה שאחרי 6 שנים יוכל להגיד שאוהב אותי. לא במעשים. במילים.
מגיע לך יותר מזה ילדונת.. זוכרת התכתבויות ארוכות של ימים עברו.. כל החלומות וכל השטויות, הכל הגיע לעצירה מוחלטת.
מודה שמתגעגעת למילים החמות והמלטפות. הן ככ נדירות וגם הן שמגיעות, אינן מגיעות ממנו, אלא מאחר. הרעב אינו משקר.
אין נשיקות תשוקה, אין מחוות רומנטיות. פעם אחרונה שיצאתי ממנו לעבודה קבלתי נשיקת דודה על הלחי. סטירה הייתה עדיפה.
החלפתי הערב אחרי שנים רבות את צבע השיער מאדום לשחור. כמעט שחור, שידגיש ויאיר את בהירות העין והעור.
אני רוצה לקבל חיוכים מסוג אחר, מהסוג שמעוררים בך פרפרים, חום פנימי וסומק קל..
רוצה חיבוק גדול מאחור, ולחישה אמיתית באוזן. המילים הקדושות.. הרווחתי אותן.
רוצה רומן קטן בלב, רוצה להרגיש אישה נחשקת, מחוזרת, ראוייה..
