מחצית ממני דרוכה ומוכנה לתקופת לחץ, מתכווננת להתפזר לכל עבר ולהתמרכז בכל דבר נפרד בו זמנית. כאילו חוקי הפיזיקה המוכרים לא תקפים. וברגע של מחשבה נודדת, משב הרוח הקפיץ לי לראש תמונה של זכרון בן עשרות שנים, תריסים ישנים מוגפים ברובם, פסים של אור שמש בצבע אדמדם, האוויר חם ויבש, קיץ של סוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים.. צבעי הרקע משתנים מצבעי חול לגוונים חדים וחזקים יותר.. שנות השמונים הביאו איתם זכרונות בגוונים שונים. של אפור וגשום. ואז יש רגעים שאני כבר לא לגמרי בטוחה שזה זכרון. ואולי זכרון של חיים אחרים. או חלום שהיה ונשכח, נטמע עם שאר החוויות, נשלף והיה כאילו זכרון של אמת אחרת.
תחושה של דכאון, שאף אחד לא יזהה מלבדי כי אני שחקנית טובה בכל הנוגע ללשדר שהכל מצויין ושגרתי. הרי בעצמי לקח לי זמן לזהות שנוריות אדומות התחילו להבהב ועיניי היו כעצומות. קיימת ועוד נבנית מידה של ביקורת עצמית, אך גם במקביל נבנית מערכת של שימור עצמי. מטרתה לנהל מו"מ עם שאר המערכות על מנת להגיע לתיפקוד מקסימלי ויזואלי הדרוש לקיום ושימור המצב הקיים. למנוע קריסה. להכין את הקרקע למצב אופטימלי זה שינוי.
ומה אם מחר אמרו לנו שאלה ימיה האחרונים של האנושות, או ברמה אישית שיש תאריך תפוגה שמתקרב? איך היינו בוחרים להתנהל? האם היינו עדיין טורחים להביט פנימה לתוך עצמנו כבני אדם ולהעביר ביקורת נוקבת וכנה? האם נביע עצמנו גם כשאין איש שמקשיב? כשפה שאין איש שומע. אחת השפות הקדמוניות. לו ימיי עמדו להתקרב לסיומם הייתי ודאי מתנהלת אחרת. רוצה להאמין שכן ואז מתוסכלת שזה נשאר רק כרעיון ולא מניעה תזוזה.
כבר כמה שבועות אני נרדפת בחלומותיי. לא חלומות אימה, אבל כן מטרידים פסיכולוגית. כל הזמן הצורך להתחבא, להחביא אחרים, לגונן ולהסתתר מפני גורמים זרים שבאים לעצור אותנו, להרוג אפילו.. לרוץ ולהתחבא. לפעמים הכל רגיל ומוכר ונעים ואז מצוקה שמופיעה ומטרידה אחכ כמה לילות. בבוקר קמה מותשת ומזמינה מונית למשרד. קודם הקפה והסגריה, אחכ ערמות הניירת, האימיילים, האנשים, הנשים, הפוליטיקה המטופשת, הופכת לסוג אחר של אדם כשאני שם. אוהבת את מה שאני עושה, ולולא חולשת הגוף הייתי מזמן גרה במשרד. הראש והגוף שונים הם. כדאי שיעשו תיאום ציפיות.
לפני ארבע שנים בערך נראיתי כמו שאני עכשיו, אבל אז זה היה מהצד השני, אחרי שירדתי במשקל ולהיות במשקל שאני עכשיו נחשב הישג מופלא בדרך לירידה נוספת. באותם ימים אהבתי את עצמי יותר מאשר היום. היום אני חיה עם עצמי במצב תמידי של מו"מ בין הביקורת הנוקבת הדוחפת לתזוזה לבין הצד השני שמנסה לשמור עליי שפויה ולוחץ לשחרר קיטור לעיתים ולהשיג מנוחה. אני אתן לך להנות מהעשן שלך והקפה מהמכונה בסבבה שלך, בתנאי שאת שוטפת קודם כלים או מנקה את הבית, משהו אחד שצריך, זה יהיה שווה את זה.. ואחכ הכייף שלך- זמן בלי מצפון.. ככה, דרך פאקינג משא ומתן, למדתי לזהות שמשהו אינו כשורה, כשמנגנון פנימי של קבלת החלטות ועשייה שאמור להיות פנימי, מוצא עצמו על פני השטח. שום דבר אינו נסתר, כי אזלה הסוללה של מנגנון ההסוואה..
numb.. זה הסטטוס קוו הנוכחי כשאני לבד עם עצמי. ובורחת לרגעים האלה כמה שיכולה. נותנת מעצמי 100% בעבודה וקורסת לתוך עצמי מיד אחרי. סופש שעבר מצאתי עצמי לשלושה ימים בבית עם 39 חום ללא שום סיבה נראית לעין. ואולי קצת הגזמתי עם האנרגיה שנתתי מעצמי בעבודה. אבל שם השפיות שלי. שם אני מרגישה שזקוקים לי, שאני מביאה תועלת ייחודית ושמעריכים אותי. אין לי אף פינה אחרת בחיי שנותנת לי את התחושות האלה. חבל רק שהגוף לא מיישר קו עם הראש.
קניתי שעון פולני חכם, הוא נוזף בי כל פעם שאני יושבת לדעתו יותר מדיי זמן. מצד שני הוא מזכיר לי לפקס את תשומת הלב מדיי פעם לעצמי, לזכור שבתוך סיפור חיי אני מרכז היקום. אמורה להיות. למרות שלרוב מוצאת עצמי מניחה את השרביט בידיים אחרות. צריכה יותר להחזיק אותו בעצמי.
לאחרונה שואלת את עצמי שאלות. המו"מ אינו מספיק כדי לרכוש שליטה מלאה. אז הילד צריך לשאול והמבוגר צריך לתת מענה לכל צורך שעולה. עד שתושב תחושה של שליטה. שליטה על החיים, מעין נטילת פיקוד מומצאת.. שלא יהיה רק שלל דעות, שיהיה קול אחד חזק שיכוון את הספינה לנתיב הנכון להמריא.. הדרך מתבהרת עם הזמן, הערפל נהיה פחות סמיך, ועדיין אף אחד לא הצליח להשתלט על תא הטייס. לשחרר ממצב הסטטוס קוו אליו הגענו, לייצר תנועה מכוונת ליעד ברור.
work in progress
