אני מרגישה שבמהלך 2022 סוף סוף ירד לי האסימון שמתישהו בלי ששמתי לב פשוט איבדתי את הקול שלי בעולם. נעלמתי כמאחורי פרגוד.
בסופה של השנה המאוסה הזו התחלתי להרגיש שמצאתי את קולי חזרה. בהרבה מאוד צעדים קטנים ששברו את התבנית, הצלחתי להתחיל שינוי. אחד לפחות שעובד עבורי מיום ליום.. השנה היו גם המון כשלונות, החלטות שלא צלחו.. ויותר מדיי פעמים ששתקתי, ביני לעצמי, קפאתי, השתבללתי, עצמתי עיניים, עישנתי עצמי לדעת.
ומצד שני, על אף ולמרות, הצלחתי להפתיע את עצמי בחודש האחרון. מרגישה שאני קצת יותר קרובה להגשמה עצמית מסויימת, כאילו כמעט והצלחתי לשבור דפוס התנהגות הרסני אחד, בעוד יש לי לפחות עוד שניים בקנה שאני לא מרגישה עדיין מוכנה להתמודד איתם. ואולי זו תהיה שנה של כוחות מיוחדים? של החלטות קטנות שיביאו להגשמות גדולות..?
נעה ונדה בתוכי עם הרעיון של לחפש עבודה מכניסה יותר.. זה קשה כשאתה אוהב את האנשים ואת המקום, וכשהכסף לבדו הוא מכשול.. אז בינתיים קוראת, בודקת, ומתעניינת על מה קורה, בזמן שמשתדלת ללמוד דברים חדשים בתפקיד, להרחיב את הידע המעשי שלי, להעלות את האפשרויות שיעמדו בפניי אם וכאשר אחליט לפרוש כנפיים בחיפוש אקטיבי.
החיים הם ככ שונים בכל עשור בחיים. אני מבינה את זה ככל שהזמן חולף, כמה אני יודעת היום שלא קרוב אפילו ללדעת הכל.. כמה לא ידעתי כלום כשחשבתי שידעתי הכל.. ובעיקר כמה שונה יפעתי של שנות ה40 מיפעתי של שנות ה20.. בחיי, שמיים וארץ, כאילו אנחנו שתי נשים שונות שמעולם לא חלקו את אותו העולם, כל שכן את אותו הגוף.
כל מיני דברים שהתחלחלתי מהמחשבה שאפשר להיות כזה לעת התבגרות, ועכשיו זו שגרת חיים וכאילו מעולם לא היו דברים אחרים. אני לא חושבת שבצעירותי הייתי מאשרת את הגרסא הזו הנוכחית.. ומעת לעת כשהמחשבה על זה חולפת, אני מרגישה שצריכה מעט לפייס את עצמי על בחירות מסויימות שנעשו, ועל שינויים אחרים שאני לא יודעת איך קרו מעצמם..
יש לי חברות שהן אימהות, אני מצליחה פה ושם לזהות בהן דפוסי התנהגות מוכרים, יכולתי לראות בהן את עצמי ביקום מקביל בו בחרתי להיות אמא (עם או בלי בנזוג). ובהביטי עליהן, לעיתים מבינה את הקסם, אך לרוב מודה על גורלי הטוב והשקט..
מביטה בזיקנה של ההורים שלי, מתלבשת עליהם משבוע לשבוע ומשנה לשנה. הצעירים שהיו, הפכו מבוגרים על סף הקשישים. הקמטים על העור, השיער הלבן, הראש שמתערפל, התנועה האיטית.. מביטה בהם וכאילו מביטה בעצמי מראי הזמן. המחשבה הכי מפחידה בעולם, להביט הישר למעמקי ה- mortality שלנו.. להבין שהגוף של גיל 20 לא יחזור אלינו שוב לעולם, גם לא אחרי מאה ניתוחים פלסטיים או דיאטות חסרות הגיון או התעמלות מטורפת. מה שהיה לא יחזור לא משנה מה נעשה, אנחנו נמשיך להתבגר עד שננבול כמותם ונצטרף לאבק הכוכבים. אבל נניח לזה, המוות הוא נושא לפוסט אחר.
לא מצפה מהמחשבות והתובנות שלי להתמעט השנה, כן מקווה ליותר עשייה ופחות בהייה במסך (באשר הוא). יותר כתיבה, למשל..
כן הייתי רוצה למצוא דרך להחיות בגופי את הליבידו האבוד.. עדיין מחפשת את סימני הדרך.
מקווה גם לגלות על עצמי עוד דברים חדשים. ככל שמבינים שאנחנו לא מי שהיינו, נפתחת ההכרות שלנו עם עצמנו החדשים..
תני לה צ'אנס, יש לי הרגשה שאת תחבבי אותה :)
