שיוווו כמה זמן לא הייתי פה, מרגיש כמו חו"ל.. לא החלטתי אם להשאר בפלטפורמה הזו או לעבור לאחרת אבל לאיזו? ולשם מה? פה זה מרגיש כמו בית שגדלת בו ועברת דירה אבל הזכרון נשאר נעים אז אתה חוזר לטיול שורשים. כזה.
לא יודעת מתי כתבתי פה לאחרונה אבל לחלוטין דברים השתנו. השינוי הכי משמעותי עבורי היה דווקא מעבר המשרדים לכתובת חדשה, הרגיש כאילו החלפתי עבודה בלי להחליף עבודה, רשמית התקרבנו להייטקיסטים. כן, אותם מעצבנים שמרוויחים פי 3 ממני והקימו אוהלי מחאה אתמול בצומת כדי לגרום לי ללכת ברגל חצי מסלול כי הכבישים היו חסומים לתחבורה הציבורית. אבל לא נכנס לזה.
השינוי הזה עשה לי רק טוב, החרדות שלי מהאוטובוסים הארוכים הושתקו והתחלפו באוטובוסים שתוך מס' מצומצם של תחנות כבר מוריד אותי מטר וחצי מהעבודה, החופש הזה מהפחדים שלי שרק עלו לי באלפי שקלים מדיי חודש כי הרי אם לא מסוגלת להתמודד עם אוטובוסים אז המוניות של גט הפכו המשפחה שלי. כל הכסף ששרפתי על זה.. לא יתואר.. אבל לך תסביר שהפחדים משתקים ויותר קל לנסוע במונית מאשר להתמודד..
הפסקתי מהיום להיום את ההרגל המגונה של לעשן ג'וינט בסיומו של יום עבודה בטרם יצאתי הביתה. לא הרגשתי בזה פתאום צורך. יכול לחכות הביתה. מצד שני זה גרם לי לעבוד קשה יותר ובהרבה יותר לחץ בזמן שאני כן במשרד, כי לפי בן זוגי שיחיה אני נחשבת פראיירית, לא מרוויחה מספיק אבל מתאבדת על העבודה לתת להם 130% תפוקה במחיר של ללא לעשות הפסקות אוכל (רק סגריות) ולחיות על קפה ולו כדי להספיק. אה וכמובן לעולם לא להגיד לא לבוס, לא משנה מה יבקש. כן, זה ברור שלעולם לא אהיה עשירה, המוסר מכוון דרכיי יותר מתאבת הבצע הטבעי.
מצאתי עצמי פתאום בתפקיד האישה הזו שמדברת עם החברה הטובה שלה על זה ש"אלוהים אדירים כמה סקס הגבר שלי צריך, אין לי חשק כמוהו אז שירגיע עם השמוליק שלו". ברור ומובן שאני יותר האישה הזו בשבילה, כי למעשה רוב הזמן אין לי בעיה עם זה שהוא חרמן ומתעקש על "קיצי" בכל יום שאני לידו. ההיפך הוא הנכון, מצאתי אפילו את השיטה לדלל את הפעמים, צריך פשוט להדליק ולגרום לו לגמור פעמיים באותו יום, זה ירוויח לי משפטי "לא! תתרחקי ממנו! הוא נח!" למשך היממה הקרובה.
אבל בבסיסו של יום, האמת המרה היא שהכדורים הנפשיים שאני לוקחת מדי יום מסרסים אותי עד הסוף. אשכרה קרה לי שניסיתי להכריח את עצמי לעשות ביד. הויברטור השווה שלי לא עורר בי כלום. כאילו הגוף מת. ואין דבר שהוא יותר 'לא אני' מסיטואציה כזו. לפני עשרים שנה (בין חברות אני עדיין מתהדרת בכך) הייתי דיי (שר)לילית. חח אחח.. הימים האבודים של לילית. לא זוכרת אפילו איך היא מרגישה.
משוכנעת שבהינתן סיטואציות מסויימות עדיין אצליח לפרפר מבפנים. תאורטית. לפעמים מפנטזת על כך שאתפוס אומץ ואנסה לשחזר חרמנות עבר. כי כרגע מרגישה דיי מתה מינית, כמו אישה עם מלא ילדים שלא נשאר בינה לבעלה שום דבר בר פנטזיה. רק שגרה. אפילו הסקס שלנו הוא מסוג השגרה. ונכון שאולי השגרה שלנו יותר עסיסית משגרה של רוב אחרים, אבל עבורנו היא עדיין פחותה מהימים ההם עם הקשירות באזיקונים, כיסוי העיניים, ההלקאות בשוט ובחגורה.. הנה, לא קשר אותי כשנתיים, משהו השתתק מעט, כאילו הדחף הצטמצם..
מתגעגעת לימים של הכתיבה הארוטית, אני הייתי ככ מפוצצת בחרמנות והורמונים שלא יכולתי אפילו תוך איומים להרגיע את הליבידו. היום בלי הכדורים הפסיכיאטריים אני אשקע לדכאון עמוק ורעשי רקע חזקים. מצד שני אולי אז יכולתי שוב להרגיש. מחיר מאוד כבד אני משלמת בתמורה למצב נפשי מאוזן יחסית. מחיר כבד יותר ממה שאדם זר אי פעם יבין..
ואולי אין מה לחפש את האשמים, את תסריט ה-מה אם.. אולי זה חלק מהשינויים בחיים.
אולי בכלל מה שצריך זה לנסות להתאמץ ולהשיב רגעים יוצאי דופן לחיים כבר עכשיו. איכשהו. למרות חרדות מסוימות שעדיין איתי, אולי ניתן לעקוף אותן מעט. אולי ניתן להביא ריגוש רגשי באיזו דרך. אבל איך? אם יצטבר הרבה רעב יהיה אפשר להוציא אורגזמה אבל לרוב זה נעלם. לרוב זה חמקמק. והחלק הכי נורא הוא שאין לי בעיה עם זה. רוב הזמן לא אכפת לי שלא בא לי. וזה, זה בדיוק מה שמעצבן אותי ולא נותן לי מנוח. זה גורם לכך שאני מרגישה כמו אימפוטנטית. כי אני זוכרת היטב ובבהירות רבה את ימי ההורמונים המטורפים, את האופן שבו הרגשתי בין הרגליים, או בתוך החזה כשהייתי ליד מישהו שלחץ לי על כל הכפתורים בלי ששמתי לב. ולרוב זה גם היה ממנו עצמו..
יש בי איזו משאלת לב, למצוא שוב את הרגעים האלה שלי, לשחזר את התחושה של להרגיש סקסית, של להיות חיית מין, מיליון האורגזמות, ובעיקר החרמנות שלא מרפה.. כשהפריע לי שאני לא גומרת, כשהייתי מוכנה לריב על זה. כשזה היה פרנציפ. *גלגול עיניים*
לא זוכרת מתי פעם אחרונה התגנדרתי עם האיפור והלבוש האקסטרה סקסי. לא זוכרת מתי נעלתי עקבים. לא זוכרת מתי הרגשתי עליי זוג עיניים רעבות. ואיכשהו עכשיו זה חסר לי.
כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב אבל לא הצלחתי להכנס לפה, לא הצלחתי פיזית להקליד כשנכנסתי למסך של כתיבת פוסט. אז איך עכשיו הצלחתי? בעזרת אומץ נוזלי.. חח באנגלית זה נשמע טוב יותר. אבל תכל'ס, זה תמיד היה פתרון טוב כשהיה לי מעצור בכתיבה.. writers block שכזה..
מתגעגעת להתכתבויות שלי עם גברים, כאלה שעוררו בי עניין וסקרנות, כאלה שרצו שיח ודברים ולא ישר לאקשן. השיחות שגרמו לי לרצות להפגש איתם. כאלה שעוררו התרגשות על עצם המחשבה של להתכתב איתם במהלך היום. כאלה שאשכרה שיבשו לי את המוח בזמן העבודה. הו כמה חצוף.. חח..
לפני פחות משבועיים ציינתי 44.. ומרגישה שאין קורלציה בין מה שקורה, מה שאני רוצה שיקרה, ומה שעשוי לקרות לאור הקורה בהווה. אני לא בטוחה שהצלחתי להתנסח נכון, אבל.. זה כזה. כבר שנתיים כמעט שגרה לבדי בדירונת המופלאה שלי ועדיין לא דרך פה אף גבר אחר. המיטה הזו בדירה הזו לא חוותה *אף* גבר. ואז חלק ממני חושב שזה פתטי, וחלק אחר מביט במבט פולני רציני ומבקר ואומר שזה המחיר של הדממת המנועים והחשכת האורות. זה המחיר של לעשן את עצמך לדעת מהרגע שאת בבית ועד שאת מתעוררת בבוקר.
מרגישה נשואה למרות שאין לי טבעת על האצבע ואנחנו לא חולקים את אותו הבית באמצע שבוע. מרגישה מוגבלת למרות שטכנית יכולתי להיות בקשר עם איזה גבר שארצה. מרגישה שיש בי רעב בלתי נראה. הוא בעיקר תודעתי כרגע. אבל הוא לגמרי שם. ואולי משום כך החלטתי לשלוח לחמי על פני המים, לפזר ליקום הצהרת כוונות, משאלת לב, איך שרק תרצו לקרוא לזה. אנרגיה.. כי אולי, רק אולי זה יעזור.
יושבת לי פה בתחתונים אחרי עבודה, מתחת למזגן, עם הכוסית המי יודע כמה של ערק לימוני וג'וינט גדול ואמיץ ביד. האוירה המושלמת לפוסט.
ולגבי מכונת הזמן, הייתי חוזרת בלי להניד עפעף לסביבות גיל 38 ועושה כמה תיקונים קטנים.. אולי אפילו עושה שלום בית עם אלוהים.. מאז שרבנו ואבדה אמונתי נראה שמשהו התרוקן ודבר אינו מילא.. ואולי דברים יכלו לקרות אחרת ולא היינו רבים מלכתחילה.. אולי אפילו היה נותר עימי, והתחושה שיש מישהו ששומר עליי היתה נותרת איתי, בי.. מי יודע..
אז שאיפה עמוקה מלוא העשב לחייכם חברים יקרים שרובכם ודאי אינו כאן עדיין, ושלוק לחיים לאלה שעדיין לא פה אבל ממש בדרכם..
למי שלא מכיר את השיר כי הוא נולד הרבה אחרינו... שמחתי לעזור!
