חלפו כמה ימים.. הגיע הזמן לערב נוסף מרגש עם עצמי, עם עצמי ועם קסם איטליה.. או לפחות חלק מאיטליה, החלק שמענג לי את החיך עם לימונצ'לו. אז כן, הערב חזרנו לבקשת הקהל למופע נוסף, הפעם עם איטליה במקום יוון. וככל הנראה לפוסט קצר יותר, כי מסתבר שאנשים היום ממהרים ורוצים לגמור מהר, גם פוסטים.. פחח.. אז עוד לא יודעת אבל אולי יצליח לכם וזה יהיה קצר.
הערב הוא פנה לדבר איתי על סקס אחרי זמן מה ללא. שלח לי תמונות של גברים נעולים, ואני שכבר התגעגעתי אליו ברמות אחרות זרמתי איתו היטב עד שהלך לעשות ביד. בינתיים חזרתי לפה וחשבתי לעצמי, אם אני כבר פה, אולי כדאי לכתוב שתיים וחצי מילים.
אני הגעתי להבנה שהאלכוהול נותן לי פתח קטן, פתח להרגיש ולכתוב על זה, גם אם לפרק זמן מוגבל ויחסית קצר. הכתיבה שלי תמיד היתה קשורה ברגישות שלי. מזלי שניחנתי בכישרון של יכולת הבעה מצויינת בכתב של מה שהלב מרגיש. אבל את מה נביע? את מה שהלב ובעיקר הגוף ירגיש. בימינו בשביל זה אני צריכה להרגיש. בהתחשב בכך שהכדורים מעוותים לי הכל ומנטרלים רגשות ותחושות (מכהות הכל), זה אתגר. הם מעלימים ממני את התחושות האמיתיות.
לפעמים זה מגן עליי. היום למשל חברה בעבודה קבלה בעודה במשרד הודעת איוב. תוך כדי נסיונות לנחם אותה, בכוחות על ייצרתי חיץ רגשי כדי לא להרגיש את הגיהנום שלה. האמפתיה שלי מסוכנת מדיי עבורי. אם אני לא נזהרת אני לוקחת לתוכי את האחר, כאילו מעתיקה וחווה רגשית את אותן עוצמות. זה אולי בסדר כשאני חזקה ומצפה לזה, אבל רע לי מאוד כשאני פחות.
האלכוהול נותן לי באופן מלאכותי אפשרות לשחרר את הפקק. להרגיש שוב, הסטלה וההיי הזה, מאפשר ללשון להשתחרר, למוח לחוש באמת וללשון להביע.. באותם רגעים אני מרגישה חיה כמו שלא חשה בשאר הזמן. כאילו המילים מנגנות, הצלילים זוהרים, והרגשות נחווים כמו בשנות העשרים.. וזה נפלא.. זה נפלא שוב לכתוב ולהביע את עצמי.. חיים של ממש.. ואם אתם עוד מגיבים לי לפוסטים או כותבים לי, זה בכלל בונוס!!
אז לאחר כמה ימים ללא (כי לא רוצים ליצור תבנית) מזמינה בקבוק (יכולתי באותה מידה לקפוץ לחנות יין בעיר אבל אם כבר אז מתפנקת במשלוחה), מקררת אותו היטב מבעוד מועד. דווקא היום חזרתי מהעבודה בראש מפוצץ ולב מאוד כבד וגבולי.. ומחר יש לנו כנס מהעבודה ואני רוצה שזו תהיה הזדמנות עבורי להרגיש ולהיות ולחוות קצת אחרת מהיום יום.. אז החלטתי שהערב אני לא רוצה להרגיש כלום. הערב אני מבקשת מכל האלים לעזור לי לשחרר.. כל האלים היוונים והרומים, היחידים והמרובים..
רוצה להרגיש חופשייה לחוש את כל גחמות העולם, רוצה להרגיש שייכת מחד ומנותקת מאידך, כאילו הנפש מחפשת בו זמני ובאותו מקום את הקשר הדבוק והנתק המוחלט.. למען האמת, לא יודעת מה אני מנסה להשיג, אבל קול פנימי אומר לי לאחרונה שוב ושוב שאני חייבת לכתוב, לתת לקול להתבטא. לתת לעצמי להתקיים פה, במקום להקבר במאות רגעים זהים וחסרי משמעות בעולם האמיתי.. העבודה זה לא הכל בחיים. כמו המשפט הרוסי.. עבודה היא לא זאב, ליער לא תברח.. יותר חשוב לחיות עכשיו.
לפעמים חלומות מתערבבים לי בזכרונות.. עד שאייני בטוחה אם זה זכרון אמיתי או לא. אני אוהבת את הלבד ומדמיינת לילות גשומים בגפי. ואז בין לבין תמיד מגיעים שבבי זכרונות על עולם פוסט אפוקליפטי, ספק קטעים מחלומות עבר? לא יודעת, לא בטוחה בכלום. ואולי החלומות הם בכלל זכרונות מעולם שחיינו לפני כן. אחד אחורה או שניים? תאורטית... מי יכול לטעון שלא?..
לא יכולה שלא לתהות, איך עם ככ הרבה שריטות עמוקות וברורות, את עדיין נראית לגמרי נורמטיבית ביום יום.. אקסטרה אקסטרה סחית. בתאוריה. חח
